כמעט כל הערב לא הפסקתי להסתכל עליה, והיא מידי פעם הגניבה אלי
מבטים, והעיניים שלנו נפגשו. הגבר שישב לידה לא כל כך התעניין
בנו, ככה לפחות חשבתי. הוא נראה עסוק בלדבר עם הזוג שמולו
ובלהקפיץ טקילות. שתיתי מספיק. הגיע הזמן לשלם וללכת הביתה.
כשראה אותי מסמן לברמן הוא קם והתחיל להתקדם לכיוון שלי. הוא
נראה חזק וגם היה גבוה ממני באיזה עשרה סנטימטר. קיוויתי שלא
יתפתח קרב לא שקול.
"אתה הולך?" נהם לעברי.
"כן."
"הסתכלת מספיק?" קולו גבר.
"מה???" ניסיתי להתמם.
"שאלתי אם הסתכלת מספיק על החברה שלי בעיניים של בואי
נזדיין."
עכשיו הוא כבר ממש צרח עלי. לא הבנתי למה הוא צורח כשאני עומד
חצי מטר ממנו. חייכתי. חשבתי שהוא כנראה לא הבין בעיניים בכלל,
הרי אני הסתכלתי עליה בעיניים של בא לך למות איתי.. משום מה
הוא פירש את החיוך שלי אחרת, כי התפוצץ לי אגרוף בפרצוף, ועפתי
על השולחן הסמוך, שלא נשבר, והתגלגלתי ממנו לריצפה. האנשים
בבאר התאספו, ויצרו סביבנו מעגל מספיק גדול בשביל שתשאר זירה
להתגוששות גלדיאטורים תל אביבים.  הראייה שלי התערפלה. הסתכלתי
על כולם במאונך, וכל מה שיכולתי לראות היו רגליים עד כמעט גובה
הברכיים. ואז ראיתי אותו. בין כל הרגליים עמד הגמד, איש
המשאלות שלי, מחייך את החיוך הרע שלו. הוא התקדם לעברי ואמר,
"יש לך עסק עם סאדיסט אמיתי, וכנראה שבאמת עיצבנת אותו. הוא לא
ייתן לך לאבד את ההכרה. הוא יבעט לך בבטן עד שתקיא את מה
ששתית, וכשתתבוסס בתוך הקיא שלך הוא יבעט לך בראש עד שתתעלף.
נקמה מושלמת על כך שלא שמרת את העיניים שלך לעצמך." הוא דיבר
מהר ופנה חזרה לעמדה שלו ליד ההיא עם המיני, ואני ידעתי מה הוא
יעשה בהפוגות בין הבעיטות שאני עומד לקבל.

השעה היתה כמעט שלוש בבוקר. עזבתי את הבאר כמו בכל לילה בשנה
האחרונה, מספיק שיכור בשביל לשכוח דברים. את הדרך לדירה השכורה
שלי דווקא זכרתי היטב. גרתי ממש קרוב לשם, ולא שכחתי לברך על
זה כל לילה כשמעדתי את הדרך הביתה. כשהגעתי לכניסה לבניין שלי
לחצתי על האור במדרגות. כרגיל הזקן שגר בקומה הראשונה גנב את
הנורה, והכניסה נשארה חשוכה. קיללתי אותו.
התחלתי לעלות במדרגות. עירית רצתה נוף של ים, אז שכרנו דירה
בקומה הרביעית. קיללתי גם אותה.
חודש אחרי שעברנו לשם היא עזבה אותי, ואני נשארתי עם שכר הדירה
והמדרגות. אמא שלי תמיד אמרה לי שהיא לא בשבילי, וכנראה שעירית
השתכנעה בזה לפני. אמהות תמיד אומרות "היא לא בשבילך". זה מין
משפט כזה של אמהות. תלוש ותלוי באוויר, בלי שום הסברים, רק
שלוש מילים עצמאיות. כשאמא שלי חשבה שמישהי היא כן בשבילי, היא
הייתה מתעקשת ללמד אותה לסרוג, כדי שלבן שלה יהיו סוודרים מצמר
לחמם אותו אחרי שהיא תעזוב אותו.

באמצע משחק של הנבחרת במוקדמות למונדיאל, עירית נעמדה מולי
בפוזה המוכיחה שלה. ידיים על מתניים, מסתירה לי.
"רונן, אני עוזבת אותך."
"למה עוזבת?"
"אנחנו יחד כבר יותר מארבע שנים, וזה מספיק זמן בשבילי לדעת
שהחיים שלך לא הולכים לשום מקום. כל מה שיש לך בראש זה לשבת על
הכורסא מול הטלוויזיה ולראות כדורגל, כדורסל וכדוראמו."
לא הבנתי איך היא כל כך בטוחה שהחיים שלי לא הולכים לשום מקום.
אולי בגלל שהיא עבדה במודיעין של בזק היה לה מידע מדוייק על
החיים שלי.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות? את לא רוצה לחשוב על זה
אולי?"
"כבר חשבתי על זה" אמרה עירית בקול צונן, "וזהו, אנחנו
גמרנו."
"טוב" החזרתי באותו טון "אני רק רוצה להגיד לך שהכדור הוא
עגול, ושכדורגל משחקים 90 דקות, ומה שאת עושה כרגע יכול בקלות
להחשב כעבירה בילתי ספורטיבית, ואנחנו עוד נפגש בגומלין"
"בחיי שאתה דפוק", חרקה עירית, "אבל לא משנה, ממחר כבר לא
אצטרך לסבול את כל זיבולי הכדורגל שלך."
"בסדר, עכשיו זוזי את מפריעה לי לראות."

קצר נשימה ומטושטש מעט הגעתי לדלת. הסירחון שבקע מהדירה היה
מהסוג שמעלה קבס. יכולתי לחשוב על שתי סיבות לסירחון הנורא. או
ששוב שכחתי להוריד זבל, או שאני הבן אדם הראשון שלא רק חי את
החיים אלא גם מריח אותם. כשניכנסתי ישר ראיתי אותו, והדבר
הראשון שעלה לי בראש היה שפלדלת עוצרת לא רק אנשים רעים אלא גם
ריחות רעים. מהעבר הזה של הדלת היה הרבה יותר מסריח.
הוא היה ממש קטן, והוא לבש חליפת אלוויס מיניאטורית, וישב על
כורסת הטלוויזיה שלי שבעור שיני הצלחתי להציל מניקוי הרהיטים
היסודי שעירית עשתה בדירה לפני שננטשתי.
בשניה ששם לב שנכנסתי הביתה, הוא פנה אלי, "בן כמה אתה ילד?"
"30"
"יש לך חום גבוה?"
"לא"
"טוב, מספיק שיחת חולין", הוא חייך חיוך רקוב לפני שהמשיך
לדבר, "אני מוטי, ואני הגמד שלך. השם שלך מופיע במשרד שלנו כבר
הרבה זמן ברשימה של אלו שגורמים סבל לסובבים אותם. אתה מאכזב
את כולם ולא עומד בציפיות של אף אחד, אז שלחו אותי להגשים לך
שלוש משאלות. אתה לא חייב לבחור ממש עכשיו, אני אדע מתי אתה
תהיה מוכן למשאלה ואופיע בזמן."
"טוב", אמרתי, "אני הולך לישון עכשיו. למה שלא תכנס להתקלח
בינתיים, יש מים חמים."

לא יודע אם זה הגיוני שאני אוהב את הבוקר אבל שונא להתעורר
לתוכו. בגלל שפקחתי עיניים נאלצתי לקום. נזכרתי בגמד שהפתיע
אותי אתמול בלילה, ותפס אותי ממש לא מוכן.
היה לי רע באופן סובייקטיבי לגמרי, ואני לא מאמין באימרה
שלאחרים יותר רע כי נגיד הכלב שלהם שהם נורא אהבו נדרס אתמול.
אם נגיד רע לי 2 בסולם הסבל של איוב ולהוא רע 5 באותו הסולם,
האם זה אומר שלעומתו הצרות שלי מתגמדות ואני בכלל 1 בסולם
האושר של יעל בר זוהר?
התחלתי להרהר מה לבקש ממנו.
אם אבקש כסף, האם אני צריך לנקוב בסכום?
ובריאות, האם זה אומר שלעולם לא אתעטש או אשתעל יותר?
שההיא תמות? שההוא יקום לתחייה?
זה היה מסובך ודחיתי את המחשבה על זה לאחר כך. הייתי צריך
להתכונן לצאת לעבודה.
יצאתי מהחדר, וישר נמרחתי על הרצפה. חבל בגובה הקרסול היה מתוח
לרוחב הדלת, והגמד ישב על הכורסא שלי וצחק.
הסתכלתי עליו מהרצפה ולא אמרתי כלום, אבל התחלתי לפתח כלפיו
שנאה.
הוא שאל איך ישנתי, והאם כבר חשבתי על מה לבקש ממנו. קמתי
מהרצפה, ומילמלתי שאני מאחר לעבודה ונדבר כשאחזור.

כשחזרתי אחר הצהריים, הוא עדיין רבץ על הכורסא שלי מסתכל
בטלוויזיה. הטלפון שלי צלצל בניגון העפרוני שלו. זאת היתה
עירית, שצרחה עלי כל מיני דברים.
"כל היום אתה מתקשר אלי, לא אומר מילה ורק מתנשף כמו סוטה.
אחרי שנה פתאום התחלת להתגעגע?"
"עירית, על מה את מדברת, כרגע חזרתי מהעבודה"
"רונן, המספר שלך מופיע על הצג הספקת לשכוח שפעם זה היה גם
המספר שלי? ובכלל, מאיפה השגת את המספר שלי?"
באמת לא ידעתי את המספר שלה, וידעתי שזה שהתקשר אליה מסתכל
עכשיו בטלוויזיה, אבל לך תסביר לה מי זה שהתקשר. היא תחשוב
שאני לא רק הפכתי לסוטה מאז שעזבה אותי, אלא גם למטורף.
"אני מתנצל", נכנעתי, "לא אתקשר אלייך יותר."
"אם זה יקרה שוב אני אפנה למשטרה, ביי."
הבנתי  שאני צריך להזדרז בבחירת המשאלות, לפני שאמצא את עצמי
באיזה תא באבו כביר, מול חוקר משועמם ולא מגולח, שמשמאלו מנורה
רבת עוצמה מכוונת ישר לפרצוף שלי, מסביר שלא אני עשיתי מה שהם
חושבים שעשיתי, אלא מוטי.
הסתובבתי אל הגמד, ושאלתי את השאלות שעלו לי בבוקר. מוטי נשף
בבוז שלא צריך לנקוב בסכום, וכשארצה משהו תמיד יהיה לי מספיק
כסף, ובריאות זה אומר שלא אחיה לנצח אבל אמות בריא, כמו
שאומרים בשיבה טובה, ושהוא לא הורג אף אחד, ותחיית מתים זו
המחלקה של גמד אחר, משיח.
"טוב", החלטתי, "משאלה ראשונה אני רוצה שישראל תיזכה במונדיאל.
משאלה שניה", כאן נתקעתי, חשבתי קצת, ואז ידעתי, "אני רוצה
שתמלא לי את המטבח בפיסטוקים, ושלא יהיה ביניהם אפילו אחד
סגור". לא היתה לי משאלה שלישית. "את המשאלה האחרונה אני אבקש
כשאחזור בלילה מהבאר."

הכל זז לאט כל כך. המשפטים של הגמד שלי, שהסבירו לי בפירוט כמה
גורלי הולך להפוך מר יותר נשמעו כאילו באו מעבר להרי ליליפוט.
ואז הוא הסתובב, וכאילו ריחף חזרה לכיוון הרגליים הארוכות
ארוכות בחצאית המיני .
רגליים בנעליים שנראו מאוד מכאיבות החלו להתקדם לעברי. כולם
עודדו את הנעליים. אלכוהול הופך אנשים לצמאים גם לדם, או שלא
האלכוהול אשם, ואנשים פשוט נהנים לראות זרים להם סובלים.
האישה שלו לא עצרה אותו וגם לא עודדה, היא פשוט שתקה.
העיניים של הגמד היו נעוצות בשלי. עצמתי עיניים ולחשתי, "משאלה
שלישית, אני רוצה להיות אתה, אני רוצה שנתחלף".
אור חזק הבזיק וכשפקחתי עיניים נעלם הבאר. ראיתי את עירית
יושבת על המיטה שלנו בחדר לא מוכר, הגב שלה היה מופנה אלי,
והיא קיפלה כביסה.
"שלום, אני רונן, ואני הגמד שלך".