היו תאים קטנים שאפשר לסגור אותם בווילונות.
בכל תא היתה כורסה לא נוחה כזאת של מקומות משרדיים שמחכים בהם
בתור.
מי שהגיעה ראשונה עוד יכלה למצוא לה שם כרית  לשבת עליה
(אם היא הצליחה לשבת בכלל).
אבא של שחר היה מגיע תמיד ראשון  ותופס לי את התא האחרון בפינה
ומסדר עליו שתי כריות.
הוא היה מאוד גאה בעצמו וספג בשקט את כל הגערות שלי
על כל דבר הכי קטן
בכל פעם שהיה צריך להחזיר את התינוק למחלקה הוא היה מצפצף
באינטרקום
וכששאלו מי זה, הוא היה אומר
אבא של שחר
והדלת היתה נפתחת
(מין סומסום כזה, כמו שקראו לזה בתרגומים הישנים של אלף לילה
ועוד לילה).
אחרי שהיה עוזר לי להתיישב הוא היה  שם לי את שחר בידיים
אם היה מוצא כיסא פנוי היה מכניס לתא ויושב איתי ושומע את כל
הקיטורים שלי
(זה אמנם היה רק יומיים, אבל זה באמת נראה לי גם עכשיו כמו אלף
לילה ועוד לילה שעוד יכולתי לישון בהם)
אם שחר היה רגוע ואוכל בשקט, הייתי יכולה להתפנות ולהקשיב מבעד
לפרגוד למה שקורה בתאים האחרים
ולנחש
מי יושבת שם
מה יש לה, בן או בת
)או תאומים)
איך היא מסתדרת עם ההנקה
ואם זה התינוק הראשון שלה
ועל מה היא רבה עם בעלה.
(נו, אני לא מבין מה הבעיה, תחלצי שד וזהו.
מי עוד משתמש במילה הזאת לחלוץ שד? נשמע כמו בדור של ההורים
שלי במקרה הטוב. סטודנטית שהתחתנה עם המרצה שלה?)
פעם אחת הגעתי מאוחר והתא האחרון כבר היה תפוס
התיישבתי בתא אחר שלא היתה בו כרית
אבא של שחר סגר לי את הפרגוד, והלך למחלקה להביא לי כרית
שמעתי משיכות באף ואחר כך קול יבבה וצעדים  גוררי קפקפים
אבל אני לא מבין אילנה למה את בוכה
אני לא מבין
אמר הגבר
לא, זה בסדר, זה שום דבר, אמרה האישה ומשכה באפה
בואי, שבי, אל תבכי אל תבכי,
אמר הגבר
הנה, יש כאן תא ריק שלומי, אתה יכול לשבת כאן
אולי תסבירי לי למה בכית
הוא שאל או ביקש, והיא  אנפפה תשובה של הכל בסדר, זה כלום
ויעבור
תגידי, את רוצה אולי שנלך לשבת באיזה בית קפה?
מתי הפעם הבאה שאת צריכה להיניק
(מה, הוא לא יודע? אבא של שחר מעודכן  בכל פסיק )
עוד 4 שעות, היא אמרה, אבל לא בא לי לצאת
למה? תראי אנשים, תשבי קצת בשמש
בואי, נלך
לא, שלומי, אני לא יכולה, היא אמרה
הבאת לי את מה שביקשתי?
כן, הייתי בדירה שלך
נו, והכל בסדר שם?
כן, אני יודע. תגידי, איך הוא יצא כזה לבן?
כי אבא שלו פולני, אני יודעת?
היא אמרה ומשכה באף
ושניהם צחקו בשקט
נו, מה אתך פשוש? רוצה ללכת קצת אל הדוד שלך?

עד שאבא של שחר  חזר כבר שחר נרדם בזרועותיי.
הוא לקח אותו ממני, והניח אותו בעגלה השקופה.
אחר כך עזר לי לקום
נשענתי על  העגלה וכך דחפתי אותה אל המחלקה.
אבא של שחר הלך אחריי ונשא את הכרית
ביציאה ממחלקת התינוקות ראיתי אותה, אישה כבדה (מי לא?)
פנים כהים, עצובים (מי לא?)
עיניים אדומות (כנ"ל)
ולידה בחור צעיר עם קוקו ארוך ומעיל עור.
גבוה.
יפה.

חזרתי למחלקת היולדות נשענת על אבא של שחר,
ומשום מה בכיתי לתוך הכתף שלו.