אז מה מניע אנשים? אגואיזם? אהבה? סקס? אנשים אחרים? מנהג?
מחשבה מוגבלת? תקווה? מה מניע אותי? בשביל מה לקום כל בוקר?
אני הרי יודעת שמחר לא יהיה שונה מהיום.
אני ואני ואני ואני.
מה אני אוהבת בי? מה אני אוהבת באנשים שסביבי?
יפת נפש שכמוני. אולי?
מה שאני שונאת בי, ומה שאני שונאת באחרים.
לנסות לראות באובייקטיביות את עצמי ואת החיים שאני מייצרת, וגם
אחרים.
האם עדיין קיים משהו אובייקטיבי?
האם יש אנשים שאיני קיימת בשבילם, כמו שיש אנשים שאינם קיימים
עבורי?
אומרים שהשנים הכי טובות זה הגיל אותו כבר עברתי והגיל בו אני
נמצאת, למה אני לא מוצאת פה את כל הטוב, ואולי ככה מרגישים
כשטוב? למה אני מרגישה שכל יום נהיה קצת פחות מהיום שלפניו?
ומה לגבי כל אותן בנות מושלמות שאני מכירה, שמורחות קרמים
בקביעות ומסדרות את הבית? איך הבית שלהן תמיד כ"כ מסודר? (אולי
גם הן מרגישות כך כשהן משוות את עצמן לאחרות?). מה זה בכלל
ה"מושלמות" הזו? איך אני מגדירה את זה לעצמי?
ממה אני מפחדת כ"כ, שאני לא יוצרת יותר דברים שאנשים יכולים
לפרש כאומנותי ויתחילו לדבר על זה? למה אני מפחדת מביקורת?
מטעויות כתיב? כאילו שיש לי מוניטין שאני אהרוס. בדיוק כמו
שאני לא מדברת הרבה כשאני יחד עם הרבה אנשים, אני יכולה לסבול
דעה של מישהו אחד. אבל מפחדת ממטר של דעות ומכאלו שלא אבין.
אולי אני לא חושבת רגיל? כמו שכולם חושבים? אולי המחשבות שלי
סתמיות או שגויות (בד"כ אני יודעת לזהות מחשבות שגויות כי אני
יודעת שהן שתולות לי בראש ושאני צריכה להתאים את עצמי אליהן -
הן האידיאל שבחרתי).האם הייתי יכולה להמשיך להתקיים ולקום כל
בוקר אם לא הייתי בטוחה לגביי העוגנים בחיי? אם לא הייתי בטוחה
שתזרח השמש, שהורי אוהבים אותי, ושהיום שלפני יהיה משעמם
כקודמו?
לפעמים (כשאני קצת לא מפוקסת) אני מתחילה לתהות על המחשבה שלי,
והאם כל האנשים חושבים באותה הדרך. אני מתכונת לקול הזה שחושב
במקומי בתוך הראש ואומר דברים שאני בסה"כ מעתיקה החוצה, אולי
יום אחד הוא יבין שאני סתם מגה-פון משומש ויעבור הלאה. אני
אשאר עם הצלילים והוא עם המחשבות. מה ישאר לי? הרי האישיות שלי
מורכבת מהמחשבות שלו. שוב מחשבות ראשוניות כאלו וקיומיות
שעולות בי."כאילו פילוסופית" הייתי קוראת לזה. צינית כרגיל,
ולא לומדת שיש דברים שאפשר לקרוא להם אומנות ויש דברים שסתם
מתחזים (בדיוק כמוני וכל חרשני 'תולדות האומנות' שאני מכירה
עוד מביה"ס. איך למדנו בעיקר לפרש את העבודות שאנחנו מאלתרים
במקום לאלתר פרוש על עבודות עליהן השקענו). |
