טוב, נו, כמה כאלה כבר יש?  טקמארו)
אני הייתי אז בהריון. ישבנו ליד הדלת באזור של הלא מעשנים
)אבא של שחר לא הרשה לי לעשן)
פתאום לא בא לי כלום, אבל לא אמרתי לו את זה  (הוא יצא במיוחד
מהעבודה כדי לפגוש אותי לארוחה עסקית כי נורא בא לי סושי
כשקמתי בבוקר).
דליתי קוביות טופו מתוך המרק ולעסתי אותן לאט לאט כדי להרוויח
זמן.
אבא של שחר עוד עיין בתפריט. הוא לא החליט איזו מהארוחות
העסקיות הוא בוחר
(אני שונאת שהוא מתלבט ככה)
ומדי פעם הוא הציץ בשעון. הוא לא רצה שאני אראה, אבל אני כבר
מכירה את התנועה הזאת.
ליד הדלפק עמדה חיילת במדים בהירים ושיער בהיר, ארוך, אסוף
בגומיה כתומה
(בזמני זה היה אסור. אני הייתי קצינת ח"ן, אני יודעת).
היא הסבה מדי פעם את ראשה אל החלון, ובכל פעם הסתיימה התנועה
הזאת בהצצה מופגנת בשעון.
אחרי כמה פעמים כאלה נכנס איש עם תיק עור של רופא.
היא קראה לו בשקט אבא, ונפנפה נפנוף קטן שרק הוא יראה
הוא ראה אותו ובא אליה וחייך.
אבא צעיר היה לחיילת הזאת. היא נישקה אותו על הלחי, ואמרה שרק
עכשיו הגיעה.
המארחת ניגשה אל האיש ואמרה לו שמיד יתפנה שולחן
הוא הודה לה והניח את תיק העור שלו לרגליו, ושאל את החיילת אם
היא רוצה משהו לשתות
היא אמרה שהיא תשתה כשהם ישבו
ושניהם שתקו וחיכו, מתבוננים בשולחן שכנראה הובטח להם
עוקבים בעיניהם אחר המלצרית המפנה אותו
החיילת משכה קווצת שיער מהקוקו הבהיר שלה ולעסה אותה תוך כדי
האבא ליטף את הכתף שלה
ובאותה תנועה ירדה היד שלו
במורד הגב שלה
וסיימה בליטוף עגול ומקיף של ישבנה
החיילת המשיכה ללעוס את השיער
האבא השאיר את היד שלו לנוח על הישבן במכנסי מדים
אבא של שחר רמז למלצרית שתיגש, הוא בחר את המנה שרצה
בדרכה אל השולחן שלנו החוותה המלצרית בידה אל האיש והחיילת
והם צעדו אל השולחן שלהם.
כשיצאנו החוצה אל השמש הקופחת של  אמצע מאי שאלתי את אבא של
שחר אם הוא ראה את החיילת
נו, היה לך טעים?  אבא של שחר שאל,
אתה לא מקשיב לי, אמרתי לאבא של שחר
כן, באמת היה לה טוסיק נחמד,
הוא אמר,  ועצר  לי מונית.