תפסה אותי במכולת
ככה, עם השקיות המלאות שחותכות את כפות הידיים
וסיפרה לי בגאווה שארז ביטון אובחן כילד מחונן ובקרוב היא
הולכת איתו למבחנים מתקדמים.
וארז ביטון עוד לא בן שנה. זה מה שאמרתי לה, והיא אמרה לי שאני
לא מבינה ובטח גם לא אבין,
וככה זה היום, את המחוננים האמיתיים מגלים עוד בבטן או משהו
כזה.
נפרדתי ממנה ממש בכוח, והיא עוד תפסה לי את השרוול עד הרגע
האחרון.
קופסת שימורים אחת כבר הפציעה בניילון המרשרש
אחרי שלושה צעדים בערך השקית הזאת נקרעה ואני התכופפתי לאסוף
את תוכנה ולחלק את המצרכים בין השקיות האחרות, מחשבת את כובדה
של כל שקית.
מחשבת.
שחר בן חצי שנה בערך.
אני בת שלושים ושלוש ושליש.
אם הייתי עושה את זה כמה שנים קודם לכן
לא היה נולד שחר, אלא מישהו אחר
והאבא שלו לא היה אבא של שחר אלא דוקטור בן יוסף
אבל זה כבר סיפור אחר
העולם שלפני שחר כבר לא קיים
(גם אם את השם של צפריר אני כבר רואה בספר הרופאים של "מכבי")
זה עניין של גנטיקה, ככה אמא של ארז ביטון אמרה,
אז שחר לא יהיה גאון, אז מה?
(הוא גם לא אוכל מטרנה. אבא של שחר העדיף לקנות לו סימילק)
שלושה מעדני חלב שמתי בכיס של הז'קט
)היה מספיק מקום, רק שלא יישברו)
וכל הדרך העליתי באוב את החלומות בהקיץ של פעם, איך היה נראה
הילד עם היופי שלי והשכל של צפריר
(או להפך?)
מתחת לבניין ראיתי את המטפלת של שחר עם עגלה, ובעגלה ישב שחר
וחייך אלי חיוך מואר ושובב
עם שתי שיניים קטנות של שפן
ועיניים מצומצמות מסונוורות מהשמש |