כל הסיפורים הקצרצרים נכתבים בתל אביב  (כמעט).
אנשים נכנסים, אנשים יוצאים, בעיקר אנשים יושבים. איפה אם לא
בבית קפה בתל אביב?
אז גם אנחנו נכנסנו לשם. אני,  אמא שלי, ואבא של שחר, שבדיוק
חזר ממילואים.
(זה היה עוד לפני שהוא היה אבא של שחר).
אבא של שחר היה לא מגולח, אמא שלי היתה  חגיגית ומאופרת
כהרגלה. אני - יותר טוב לא להיזכר
(אבל אני זוכרת).
היה צפוף, אבל לא מדי. נכנסנו פנימה, כי רציתי ליד החלון.
אמא שלי צעדה ראשונה עם התיק הקטן שלה, אחריה צעד אבא של שחר
במדים עקומים. אני אחריהם.
- "ואז החלטתי לעזוב את הקיבוץ..."
שמעתי והמשכתי.
- "היו לי הרבה מחשבות לפני זה",
הוא אמר לבחורה שישבה מולו והנהנה.
אני המשכתי והתיישבתי מול אמא שלי ואבא של שחר (זה היה שולחן
עגול).
הספקתי עוד להעיף מבט  לפני שחלפתי על פניו:
הוא היה רציני ונינוח מול הבחורה שהנהנה אליו.
המלצרית הגיעה ואמא שלי הזמינה קפה הפוך
אבא של שחר הזמין תה.
אני הדלקתי סיגריה.
לא רציתי כלום.
אמא שלי הזמינה בשבילי עוגה כושית עם גלידה.
(ככה היא קראה לזה)
אבא של שחר שאל אותי למה אני לא רוצה לשתות
ולא יכולתי להסתכל עליו, כדי שלא לראות אותו, לא לראות את הכתם
על חולצת המדים הישנה שלו, ולא לראות את השערות של החזה דרך
כפתורי החולצה, ולא את התה שהוא הזמין
נשפתי את העשן והורדתי את האפר במאפרה ולא הרמתי את העיניים,
כדי לא לראות את עצמי משתקפת במראה
כיווצתי את אצבעות הרגליים בתוך הכפכפים הישנים (כדי לא
להתעלף?)
לא העזתי לסובב את הראש.
שלא יראה אותי, שלא יזהה, שלא ישמע את הקול שלי, שלא יחשוב
לרגע לגשת  ולהגיד לאמא שלי שלום  (כי היא תתעלף),
כדי שלא אצטרך להציג לו את אבא של שחר.
העוגה הגיעה, ואני הדלקתי עוד סיגריה. בטשתי בגלידה הלבנה עם
הכפית וערבבתי אותה עם פירורי העוגה הכושית
אבא של שחר הסתכל עלי מודאג, מופתע, שאל אם הכל בסדר, אם כואב
לי משהו, וליטף את השיער הפרוע, הלא חפוף שלי
(סתם קפצתי לכמה דקות, מי יכול לדעת?)

רוצה להישאר יפה בזכרונות של שחר.