איזו מין צרכניה זו, תהיתי לעצמי בעודי בודק את החשבונית,
שלוקחת לעצמה מוכרים כאלה.
מוכרים כאלה, איך נגדיר את זה בלשון המעטה, טיפשים.

באיזה מין מקום מכובד תקבל יחס מגוחך שכזה- של חיוך מאוזן
לאוזן ולבוש מרושל,
קבלה מקומטת כתובה בכתב הפכפך. ונניח שמכל הפרטים הללו נתעלם,

הבורות מופיעה בכל חור ופינה כשבמילים הכתובות יש שגיאה.. ועוד
שגיאה!

גם לי היו פה ושם בעיות, אך פתרתי את כולן  ללא חוכמות ובלי
שום שטויות! איזה מן בן אדם מבוגר ומתוחכם מרשה לעצמו לקחת אדם
לא חכם, מתנהג כאיכר משנות השלושים: והיום רבותי- אנחנו בשנות
השישים! התקדמנו מאז,  ובכתוב היום לא אמורים להופיע לא רעידות
ולא קשקושים!
חשבתי והרהרתי, בעודי עובר שוב ושוב על הדברים הלא מובנים, וגם
על אלה שכן, הרי שעל טיפש שכמו זה שמולי לא בוטחים ואת החוכמה
שלי אנשים לא מכפישים!

'דף חדש' אמרתי לאט, מסתמך על כך שהבין וקלט. במהירות מפליאה
שלף המוכר נייר לבן, ישר וחדש, כתב את הכל ושוב לא הבנתי ממש.
עיקמתי אליו את אפי הארוך והוא מצדו התכופף ושרך את השרוך.

'הקשב אדוני', אמר בקול קר לאחר שנעמד שוב ומבטו כה ישר 'כתבי
לא ברור ושגיאות מופיעות בו לרוב, אך לפחות אני מצאתי מורה
והנני יודע לכתוב. נולדתי בבית מרובה ילדים , הורי עבדו מבוקר
עד ליל על מנת לדאוג לנו לבית חמים, אוכל ומים. אחיי לעומת זאת
אינם יודעים דבר מלבד לנקות את הרצפה בבית מנוכר ופה ושם גם
לשתות קפה קר. אנשי האזור מכירים את סיפורי- חדש אתה פה בוודאי
כי פה אף אחד לא מעיר לי. למדתי לחיות כך, עם הערות ולגלוגים-
וכשסוף סוף זה הפסיק- השתפרו החיים.' הבטתי בו וחיוך מהורהר
מתפשט על פני, קצת מבויש  שרדיתי בזר.

'וודאי היה לך קשה כך כל השנים. לסבול אנשים כמוני באים
וצוחקים. קבל את התנצלותי מר מוכר הישר. עם סיפור כמו שלך
בוודאי לא טעית, ולאוטובוס שלי אני נורא ממהר. גם לי יש מעשיה
לא רעה, אך היא תחכה לפעם הבאה שנתראה מפני שזמני כבר בוער.'

'זה היה סיפור לא רע בכלל, יחסית לאדם מקולל' צחק הזקן שהסתתר
מאחורי המדף.
'אם תמשיך כך ייפול בפח עוד תייר מגוחך!' צרח בקול מעונג,
'וכמה הוספת לחשבון הזה?'
המוכר התחמן ערפל את מבטו בחיוך מעונן, מעט מסתורי, חייבים
לציין.

'חכם היה מצדך לספר מן סיפור מגוחך שכזה', אמר אז הזקן במשיכת
כתפיים וקול כביכול מעושה.
בשפת גופו יכולת לראות שהוא קצת מאוכזב, וסקרן וחסר סבלנות
לגמרי.

'טוב לא יצא אם אספר לך את סודות הצרכנייה, אתה מייד תרוץ לספר
לכל השכונה!
שמור על פיך נעול, אחרת לא יגיע לכאן עוד אוטובוס של טיול!'
הזקן אז קימט את מצחו המקומט,
במבט מטופש של לא מעט חשיבה.

'ישמור עליך אלוהים' אמר אט- אט, חושף שיניים רקובות ופה די
מתומצת.
יצא הוא בהליכה מגושמת החוצה אל האור מלווה בצעקתו של המוכר
'אל תדאג, עלי הוא ישמור!'.

כך המוכר קיבל ובירך את הנכנסים והיוצאים מחנותו הקטנה, מאותה
צרכניה בעלת המוניטין והברכה.
אותו כפר היה במקום די חשוב ועד סוף הקיץ כבר הפך לישוב. הגירה
נעשתה במהרה ובבטחה, בעקבות השמועות על "חנות המלוכה". איש
שכיבד את עצמו הלך לשם לבקר,  ומי שוויתר בגלל התור הארוך, היה
מחכה ובבוקר היה שוב בא, ובלי לקטר. ערב אחד, כבר אחרי שעות
הסגירה, בעוד האנאלפבית המיוחד שלנו סידר וניקה- על דלת
הזכוכית נשמעה נקישה. אץ רץ הוא לבדוק מי שם, אך כל שראה היה
רק דמות איש מגושם.

לאחר היסוס קל פתח את המנעול מהר מספיק בשביל לשמוע שיעול.
נהדף הוא הצידה כשהאיש נכנס.
ממורט ומלוכלך נכנס לו האיש שמולו לחנות היפה והנקייה, לכלך את
הרצפה בנעליו המטונפות וירק בלי שום בושה.

'מי אתה?' שאל המוכר. אך אין קול ומענה. האיש המזוקן רק הביט
בו במין מבט מעונה.
הבנה החלה להציף את פני המוכר וכשזיהה זאת, אמר האיש:


'נזכרת?' התייר אמר בקול צרוד וחלש. אילו זה היה תלוי במוכר,
האדמה היתה נבלעת תחתיו, אבל היא לא. האשמה הנביטה זרעים טובים
ובשלים והשיח הרקוב גדל מהר מהמצופה על ליבו, וכעת הוא נאלץ
להתמודד ולקטוף את פירותיו המסריחים. 'אתה נהנה לראות אותי
במצב אליו לקחת אותי? אתה סובל?'

'סובל? על מה אני אמור לסבול, הרי מעולם לא פגשתי אותך! אתה
מגיע לכאן, אחרי שעות הסגירה, מפריע לי במנוחתי, וסביר להניח
שאתה לא באת לקנות שימורי אננס, נכון?!' שניהם עיקמו את אפיהם
בצורה המיוחדת שהתייר עשה בתחילת הקיץ. שניהם ידעו שהוא משקר,
וכל אחד מהם ידע  שהשני יודע על כך, אך אף על פי זאת השתיקה
היתה הרעש הבולט בחדר.  

עוד מעט, חשב לעצמו התייר, הוא יבין לאיזה מצב הכניס אותי
כשגזל ממני את האמונה באנשים, ובהגינות שלהם. הוא יבין מי אני,
אף על פי שאני יודע שהוא כבר הבין, והוא יצטרך למצוא לעצמו
מוצא מהתחמנות שלו שבנתה לו דרך ללא מוצא, ושבנתה לי שביל חד
סטרי אל הכישלון.

פה אתה נמצא- ואין לך לאן ללכת! זעק מוחו הקודח של המוכר. אתה
צריך להתמודד, והאיש שמולך כבר לא יקנה את תסמונת האיכר משנות
השלושים. עם המחשבה הזאת בא מן גיחוך חנוק שכזה, המסמל את כל
האנשים עליהם הפעיל את קסמו. 'זו לא אשמתי!' מלמל לעצמו
בייאוש, 'בכלל לא אשמתי! מגיל קטן אנשים דיברו אלי לאט. בן אדם
צריך לנצל חולשות שכאלה!'

'צריך לנצל חולשות שכאלה?! לנצל?! אתה לא ניצלת את החולשות
האלה, אתה ניצלת את תמימותם וטוב ליבם של האנשים הטובים
שעוברים כאן! ניצלת את הראש הטוב שהם תופסים בטיול ובחופשה
והפעלת את חוש הרחמים שלהם. והרי אתה יכולת להסתדר בלי כל
ה"עודפים" שאתה לוקח, טיפש שכמוך הרי לא יודע חשבון, הא?! אז
אתה לא תשים לב אם תעלם לך נגיד כל הקופה ולפתע אירגון הצדקה
פה באיזור ישוקם, לא? אתה גם לא תשים לב אם אקח אותך לכאן
ואקשור אותך לכיסא, נניח, נכון?!' ובמילים אלו זינק  התייר
החלוש למראה על המוכר ההמום וכפת אותו בחוזקה לכיסא.
'אתה גם בכלל לא תבין, טיפש שכמוך, איך הגעת פתאום לחדר הקירור
מאחורי הצרכנייה, לא?'
כשגבו מופנה אל המבנה הידידותי למראה, וקריאותיו הקלושות של
המוכר נשמעות פה ושם, הלך התייר, ואף אחד לא ראה אותו שוב
לעולם.

'קר לי!!!' צרח המוכר 'קר לי!!!! שחררו אותי מפה! הוציאו אותי!
אני קופא מקור! קופא.... קופא!!!'
והמילים החלו להתבלבל לו, והוא החל לגמגם בצעקות שלו ועובר
אורח שלא ממש הבין מה שם הוא עושה פשוט הוציא אותו משם, ומילא
מים רותחים ומרק מהחנות והגיש לו אותם בשקט.
ואז פשוט הסתלק לו.

'רע לי' מלמל המוכר, ואף על פי שהיה שם בסך הכל 15 דקות, אפו
היה קפוא והשמיכה העבה שעטפה את גופו כעת כבר ספגה שכבת קרח
דקה לתוכה. רועד מקור נשכב המוכר על רצפת חנותו, אסיר תודה על
שהאוויר סביבו חם יותר מהרגיל ושזהו כבר סוף הקיץ, ושהוא יוכל
סוף- סוף לנוח קצת. ונרדם.

שלא תבינו לא נכון. הסוגיה המעניינת של הצורך לחזור להיות
האיכר הטיפש והאנאלפבית תמיד המשיכה להעסיק אותו, ובסופו של
דבר הוא התפתה להשתמש בה שוב.

תבינו רק דבר אחד- אנשים רעים תמיד נשארים אנשים רעים, אך
המוכר היה אנאלפביתי אמיתי, ובסך הכל הוא היה רק קורבן בכל
הסיפור הזה.