אני לא מבטיחה לך דבר,
מעולם לא ידעתי לקיים.
לא יודעת להרים ידיים,
אך אין בי כוחות להילחם.

מספיק לברוח,
נמאס לשכוח
עד כמה ניתן למתוח
את הגבול.

ואנחנו נמשיך יחד לישון,
נחלוק את הארון.
ככה זה נראה מבחוץ,
מהחלון,
וזה מה שחשוב
גם אם בפנים הכל רקוב.
ואם תחליט להישאר,
לא אשקר
היא בוודאי תאהב אותך יותר.


הלב שלך שבור
וזה מותר,
וכששיערך על הכר
מפוזר.
ואתה חולץ מתוכו
סופות צקלון חדות.
ומילותיך ממלאות
את חלקי בשתיקות.

מספיק לברוח,
נמאס לשכוח
עד כמה ניתן למתוח
את הגבול.

ואנחנו נמשיך יחד לישון,
נחלוק את הארון.
ככה זה נראה מבחוץ,
מהחלון,
וזה מה שחשוב,
גם אם בפנים הכל רקוב.
ואם תחליט להישאר,
לא אשקר
היא בוודאי תאהב אותך יותר.

והיא הצל שלי, של שנינו
היא מאיימת, מאיימת עלינו.

מספיק לברוח,
נמאס לשכוח
עד כמה ניתן למתוח
את הגבול.

ואם תחליט להישאר,
לא אשקר
היא בוודאי תאהב אותך יותר.

        אני לא מבטיחה לך דבר,
        מעולם לא ידעתי לקיים.
        לא יודעת להרים ידיים,
        אך אין בי כוחות להילחם.