דמדומי בוקר
זו העת
אלומת שמש דקה, כפנס על עדנת פניך
ועיני, כשדון טורדני שחמק מבקבוק
יצאו למסע אל תוך ספונותיך

ראיתי שפתיים שצוירו במשיכות מכחול
ואף של תות ונשימות צמר-גפן שיצאו במחול,
והייתי ניוטון שגילה מחדש את כוח המשיכה
בליטוף תפוח הלחי שלך
(תהיתי אם זה שנפל עליו היה גם הוא אדום)
חקרתי סנטר עם זיפים חצופים, חסרי מורא
ונגעתי בגומות החן שהיו כאצבעון המציל מדקירה

צילמתי אותך, מתעדת כל נקבובית וכל תו
או לפחות מנסה
את התמונות פיתחתי בסוף המסע,
כשהסתכלתי בהן נח מבטי על עיניך החמות
וזהו הפלא
דמותי השתקפה בהן
על-אף שהיו עצומות