בין הדימיון למציאות,
בין המציאות לדימיון,
השאלה אם לחיות,
או למות אחרון.

הכאב מתחת לחיוך המזויף,
הסבל במבט המתייסר, הנשטף,
התהום מתחילה ונגמרת כאן,
ברגע שאני מוכרת את נשמתי לשטן.

השעון נעצר, הזמן קפא,
עברתי הלאה, לעולם הבא.
הולכת בין המתים,
דמעות מלוחות על הפנים.

הרגשה מוזרה,
מן הצללים מופיעה
ובדרכה שלה,
לוקחת עוד בן-ערובה.

נמצאת באוויר, ללא מטרה,
מי שהלך - כנראה שאין לו דרך חזרה.
מתבוננת דרך מים ואוויר,
נוכחת לדעת, שאיש אינו מנסה אותי להחזיר.

כאב הוא תרופה,
בגידה של האהבה,
זיכרון שנשכח
או רגש שדעך.

ובין הדימיון למציאות,
ובין המציאות לדימיון,
השאלה היא עדיין,
אם לחיות,
או למות אחרון.