רציתי לכתוב לך מכתב לטיסה, כמו ההוא שכתבת לי לפני הטיסה
לתאילנד. נזכרתי איך נפרדת ממני לשלום בחדר העישון של נתב"ג
הישן והכנסת לי את המכתב לכיס של המעיל הכחול שלקחתי מאחי.
אמרת שחדרי עישון בשדה תעופה זה העונש הכי גדול של מעשנים,
הרגשתי איך רעדו לי הברכיים מרוב פחד. גם עכשיו רועדות לי
הרגליים אבל הפחד הוא אחר. הלוואי ויכולתי לחזור לפחד כמו ילד
שרק עכשיו השתחרר מהצבא, ילד עם מעיל כחול ושיער פרוע.
כשישבתי במטוס הכרחתי את עצמי לחכות להמראה עד שאני אפתח את
המכתב. חשבתי על איך אני שמח שאת לא הטיפוס של מעטפות ורודות
וריח מתוק של בושם. אהבתי אותך יותר מהכל בבקרים, לפני המקלחת
והצחצוח שיניים. פנים מתוקות של שינה ולכלוך בעיניים.
כתבת לי שאת יודעת ושכולם אומרים לך שאני אוהב אותך מלא אבל
בכל זאת את קצת מפחדת.
אני יודע שאת אוהבת אותי מלא וגם אני הרבה מפחד.

כל פעם שאני הולך לים אני נזכר בך, בלי שום סיבה מיוחדת. הים
משחק בין המוות לחיים כל הזמן.
אני לא חושב שאי פעם אמרתי לך את זה.

רציתי לכתוב לך מכתב לטיסה אבל איך שהוא לא היה זמן מתאים או
שאולי לא ידעתי מה להגיד.
את תמיד היית טובה יותר במילים, תמיד אמרת שאני גם לא כל כך
טוב בלשתוק.
אני חושב שהיום כבר למדתי לשתוק, אני חושב שבמילים רק נהייתי
יותר גרוע.

את יודעת איך הזמן עובר לו...

אני נזכר בך כל הזמן. תמונות שלך מחייכת עם סיגריה בפה. איך
שנאת את החורף ואת הרצליה פיתוח,
איך את האדם היחיד שאהב לשתות את התה שלו קר.
אמא ואבא שלי נפרדו, אולי את יודעת. תמיד אמרת שלקחתי מאבא שלי
יותר מדי דפוסים דפוקים.
אחי עדיין מסתובב באירופה ועושה סמים בחדרים מעופשים.

נזכרתי בג'ויינט הראשון שלך, ביום שהשתחררת מהצבא, איך נשכבת
על הרצפה והתלהבת שאת בסרט.
איך צחקתי עלייך באותו ערב. גם היום אני צוחק אבל אחרת. הלוואי
ויכולתי לחזור לצחוק כמו ילד שהתמסטל בפעם הראשונה.

אחרי שהלכת בפעם האחרונה לא יצאתי מהבית שבועות. הלכתי וארזתי
את הבגדים שלך במזוודה עם הטיקט של הטיסה לתאילנד וחיכיתי
שתחזרי לקחת אותה.
את כבר יודעת שאף פעם לא חזרת ואני יודע שכעסתי מאוד. גם היום
אני כועס אבל אחרת.

רציתי לכתוב לך מכתב לטיסה אבל לא הספקתי לתת לך אותו. ראיתי
את המטוס ממריא ונזכרתי איך אהבת את השיר ההוא של מאיר אריאל,
"זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה".