יוצאת אל הרחוב וזה קיץ. כל כך חם שנראה שעוד שניה הכל ימס,
השמש מסנוורת, גורמת להכל להראות מואר בצורה בלתי אפשרית. מתחת
לעצים הירוקים יש צל ואפשר להרגיש שם את הרוח מעירה את העור
המזיע לחיים. ריח מתקתק של תאנים שנפלו על הריצפה ולכלכו אותה
מזכיר אינסוף ימים קיציים דומים. הכל צבעוני מדי, חם מדי,
הריחות חודרים לאף ומשם למוח, תופסים אותו ומכריחים אותו לצאת
מדעתו. הכל ממשי בצורה שלא תיאמן. העור שמתאמץ לנשום, העיניים
שמסתכלות סביב ובו זמנית מנסות לא להסתנוור, חוש הריח שלא
מפסיק לפעול ולקלוט ריחות חדשים של דשא שנקצץ לא מזמן ומושקה
בממטרות שמשתגעות גם הן מהמציאותיות של הכל. יש רצון לעשות
אינסוף דברים במצב שכזה, לקום, ללכת ולעשות משהו מועיל, מקורי,
משהו שיפר את השלמות של הרגע. אבל ממשיכים לשבת על אותו ספסל
מוצל, ממשיכים בחוסר המעש והשלמות תתפוגג מעצמה ברגע שיהיה קצת
פחות חם.
מוציאה עוד סיגריה אחת, מתוך רצון להתעסק במשהו, אפילו אם הוא
מסתכם בכמה פעולות קצרות. מוציאה אותה לאט מהחפיסה, מדליקה
אותה תוך כמה לחיצות על הגלגל של המצית, שואפת שאיפה ראשונה
ונושפת החוצה. מרחיקה אותה קצת ואז שוב לוקחת שאכטה. נשיפה יפה
ונקייה נוספת. מסתובבת להסתכל על הפנים היפות שלו. וכן, ביום
קייצי ויפה כזה יש מה שיפר את השלמות, ומדובר רק בשלמות אמיתית
כמו תווי הפנים האלוהיים שלו. מוגזם עד כמה שזה עלול להשמע,
בחיים שלי לא ראיתי עיקול כזה יפהפה של סנטר, פה מתוק ומגרה
כזה וצבע עיניים שזוהר על הרקע הזהוב של העור. לא יכולה להסתכל
עליך שוב מפחד שלא אפסיק להסתכל ואצטרך להתנפל עליך שוב על
ספסל תמים שכזה. מתחת לחולצה הפתוחה למחצה מסתתרת בטן זהובה
שמתחננת שילטפו אותה. והאצבעות הארוכות והיפות שלו גורמות לי
לרצות לעשות את זה.
כן... לעשות את זה מיד ובו ברגע. ואני מממשת את זה בלי להשתהות
שניה מיותרת. לוקחת במהירות את הווינסטון שלי ודוחפת אותו
בפזיזות לתיק. זורקת את התיק על הכתף תוך כדי שאני קמה מהספסל
לפני שהוא מספיק לפתוח את הפה ולשאול... ופותחת בריצה מטורפת.

מתחילה לנשום סדיר רק כמה דקות אחרי שאני סוגרת את הדלת בחדר
שלי. שום דבר כבר לא נראה מציאותי מדי פה. הכל במקום, אין
אורות מסנוורים. רק אורות רכים של מנורת השולחן שלי. אין ריחות
מעוררי טירוף, אין שלמות ממוטטת חושים, הכל במקום, או לפחות
במקום שממנו אוכל בקלות להחזירו למקומו...אחר כך.
מחר יהיה יום מטריף חושים חדש, מציאות יפה מעצם המציאותיות
שלה. אני אוכל להתעורר לתוכה ולקום אליה ואחר כך...לנסות לא
לברוח שוב.