אבני החול האדומות נגרסות תחת הסוליות הגסות של נעליה שעה
שהיא פוסעת בזהירות בשביל  המכוסה בעלים כתומים-וורודים, מקצתם
יבשים, רובם לחים עדיין- לא מזמן נשרו מהעץ. האבנים הקטנות
נראות לה מאוד דומות לאלו שמגדרות את החופים הלבנים, רק ששם הן
גדולות יותר. תושבי האי קוראים להן סלעים. הנוף כאן מזכיר את
זה של הארץ ממנה היגרו אבותיהם לפני שנים רבות, שם הן באמת היו
סלעים.
קרני השמש המעטות שחודרות מבעד לעלווה הדבשית יוצרות ענני אור
בהם מתנודדים יתושים שיכורים, מעלה-מטה, מעלה-מטה ובמעגלים,
טובלים בנוגה השקוף-ורדרד שממלא את האוויר. והיא, ממשיכה ללכת,
מצטערת שלא בחרה בזוג נעליים הולם, חוככת בדעתה אם להיפטר מהן
ולפזז בין כרי הטחב והפטריות. כל כך קרובה לפעולה של הסרת
הנעליים עד שהיא כבר חשה את הקרירות של רגליים יחפות על אדמה
לחה-אבל  ממשיכה, ממשיכה ללכת.
בין גדמי וקליפות העצים היא מחפשת, מבטה מקפץ מחרך לסדק, צעדיה
זהירים והיא מנסה למצוא, היא בטוחה שיש כאן נימפות יער, במקום
כזה חייבות להיות, בטח שיש דבר כזה! כאן בטוח שיש. היא מקווה
בכל ליבה שהרעש הצורם של האבנים המתפוררות בכל צעד שהיא עושה
לא מפריע לתנומתן, אסור להעיר נימפות יער.
עומדת על גבנון קרקע מכוסה בפירורי עלים, היא מרימה את ראשה
ומביטה לשמיים. אבני אודם נוצצות מסנוורות אותה, ראשה עדיין
מורם והיא עוצמת את עיניה. שאיפה עמוקה. שוב הריח הזה, איזה
מין ריח זה? ריח טוב. ריח של... ריח של מלפפונים בצבע אפרסק,
היא מחליטה ומחייכת לעצמה. כן, אם היו מלפפונים בצבע אפרסק זה
היה הריח שלהם.
וכשמשב רוח מלחשש בינות לעלים שלא נשרו עדיין  וכשאיוושה
חרישית מפזמת להם שיר ערש היא יודעת שזה כבר יותר מדי, שעוד
שניה אחת של טבע צרוף תמוטט אותה, היא מתחילה להרגיש את נשימתה
נעתקת, את רגליה מתמוססות ואת גופה צונח לצד הדרך, מתמזג עם
היער למנוחת עולמים. "זה יכול להיות נחמד"  היא מהרהרת. אבל
עוד לא. לא, לא עכשיו.  
היא יכולה לפזר בושם כבד אל האוויר, היא יכולה לעקור כל פטרייה
שתקרה בדרכה, היא יכולה לבעוט בכל  עץ ועץ, יכולה לשבור ענפים,
לעקור שורשים, לחנוק פיה תועה או לחרוט את שמה על קליפת גזע.
לא, היא לא. את הדבר שימנע ממנה למות כאן ועכשיו לא יוכל אחר
לראות או להרגיש.
מהתרמיל השחור שעל גבה היא שולפת מכשיר, הציפוי הכסוף שלו
מתנוצץ כנגד האור ומבריח להק ציפורים מבוהלות. זה מין  מכשיר
כזה שהיא הביאה מהבית, מחוברים אליו שני חוטים שחורים
ובקצותיהן יש אפרכסות קטנות ומוזרות שהיא תוחבת אל אוזניה.
מרחק לחיצה אחת. רק עוד לחיצה אחת כדי להפר את השלמות שגורמת
לליבה לפרפר. לחיצה אחת והנה, זה מתחיל.
היא אף פעם לא הצליחה להחליט מי מחברי הלהקה שר אותו, מרקורי
או מאי. על העטיפה כתוב שמאי, אבל הקול נשמע כמו של מרקורי...
פעם היא הייתה מוטרדת מהשאלה הזאת, היום זה כבר לא כל כך משנה
לה. היא מתענגת על פריטת הגיטרה המנחמת ועל יללות הקינה
שפותחות אותו, והפזמון כבר מגיע.

Don't you hear my call though you're many years away?
Don't you hear me calling you?
Write your letters in the sand
For the day I'll take your hand
In the land that our grandchildren knew

רסיסי טל  מתנפצים על לחייה, מחליקים את עורה ומרפאים אותו,
גורמים לה להרגיש כמעט יפה. היא טופחת על הפנים שלה בכריות
אצבעותיה, ממששת ומתעכבת על חורבות יבשות של פצע שהופיע על
מצחה ביום בו עזבה. מאז שהגיעה לכאן, לא הופיע חדש.
היא אוהבת את השיר הזה, הוא מעורר בה תחושת ציפייה מתוקה, השיר
הזה הוא אחד מהזרזים שעוזרים לה להתפלש בדמיונות החביבים עליה,
גורמים  לה לדמיין איך יהיו  החיים שלה מנקודה זו ואילך.
להמציא  דמויות שיאכלסו אותם, לרקום להן סיפורי חיים ולשלב את
עצמה בתוך חייהן. אחת גבוהה ושלווה ועוד אחת קטנה עגולה
ומפרכסת, אולי שתיים אולי שלוש, אולי ארבע, אולי אפילו שש.
היא נאנחת. כל חייה לפניה- היא יודעת, השאלה היא מתי כבר, מתי
היא כבר תפסיק להתגעגע לדברים שעוד לא קרו לה?
יתוש פזיז נמחץ אל גזע עץ מחוספס כשמחשבה טורדנית מעכירה את
בריכת ההנאה בה רוחצים הרהוריה. ומה אם, ומה אם  אף פעם? מה אם
הדמויות שבמוחה יהיו היחידות שתכיר ותאהב? מה אז? מה היא תעשה
אז?... היי, כלב, יש פה כלב, מאיפה הגיע הכלב הזה?
בן כלאיים שחור ומדובלל נעצר במרחק נשיקה מברכיה ומביט בה. הוא
לא מתנשף בכבדות, לא חושף את שיניו לעברה ולא רועד מתאוות
תקיפה שאולפה לכדי רטט. הוא רק מביט בה, יש משהו מוזר במבט
שלו.  העיניים האפורות שלו , הן לא זהות אחת לשנייה, זה כלב עם
עין מזכוכית.
"מישהו כנראה מאוד אוהב את הכלב הזה" היא מעריכה ונועצת בו מבט
בחזרה, נאבקת בדחף לכרוע אליו ולפרוע את רעמת השיער השחורה שעל
גבו. מי יודע איפה הכלב הזה היה. זמר בעל זהות מעורפלת ממשיך
לשיר.


For the earth is old and gray, to a new home we'll away
But my love this cannot be
For so many years have gone though I'm older but a year
Your mother's eyes in your eyes cry to me.

דמות דקה מסתמנת במורד השביל המתפתל, מתקרבת לעברה ומתנשפת.
הבעלים מחייך אליה חיוך מתנצל. מנופף בענף יבש ושחור שהוא
מחזיק בידו, הוא מבהיר לה שזה מה שכלבו מחפש. שפתי ניצת וורד
מתעקלות על עורו החלבי לכיוון עיניו השחורות, אצבעות ידו השניה
מסרקות את גלי השיער החום שלו בחופזה,  צעדיו מפריחים פירורי
עלים אל הרוח והוא אוחז בקולר שעל צוואר הכלב בעוצמה שקטה.
"מה שלומך היום?" מבין הצלילים הנשטפים אל תודעתה היא שומעת
אותו מברך אותה בברכה האופיינית לתושבי המקום, וצוחק.
מה שלומך היום מה שלומך היום מה שלומך היום מה שלומך היום
מצייצות נימפות היער שהתעוררו מתנומתן , קולותיהן הזעירים
מהדהדים בעננים של  אדי מלפפונים בצבע אפרסק.
"טוב, ואתה?" היא עונה לו בחיוך נטול דם. כמו שענתה לקשישה
הנחמדה שפגשה בבוקר, כמו שענתה לבעלי הבית בו היא מתארחת, כמו
שענתה למוכר הגלידה החביב שעל הרציף. קולה הקריר מקפיא את
צלצולי גן העדן ומפיל את שוכנות החורש הזעירות לתנומה נוספת.
דממה מעיקה על הענפים הדקים, הרוח מפסיקה לנשוב לרגע והיתושים
עוצרים את מחול השיכורים שלהם כשהיא מחליטה להמשיך ללכת. ידיה
נאחזות ברצועות השחורות של תרמילה ומבטה נעוץ בחרטומי נעליה,
"לא הייתי צריכה ללבוש את הנעליים האלה" היא חושבת, "בחירה
גרועה של נעליים יכולה להרוס טיול שלם".
באותן נעליים היא צועדת אל המקום בו הופך היער הקסום לטיילת
כלונסאות עץ כחלחלות, בו דנדוני הפיות הופכים לצווחות שחפים
רעבים, בו ערמות העלים הארגמניים הופכות לגושי אצות מרקיבות,
היכן שאבני האודם הופכות לספיר, למקום בו צעדיה לא משמיעים שום
קול מלבד חריקה חלושה, אל המקום בו בושם מלפפונים בצבע אפרסק
הופך לריח מלוח של קרבי דגים. השיר מתקרב לסיום ולשם, למקום
ההוא היא הולכת.

Don't you hear my call though you're many years away?
Don't you hear me calling you?

All your letters in the sand can not heal me like your hand

For my life
Still ahead
Pity me

ואז , כשהכל נגמר, ושיר חדש מאיים להתנגן, היא לוחצת על כפתור,
שעושה שהכול יתחיל שוב פעם מההתחלה.





מוקדש ל-ל.מ ול-פ.מ ז"ל. מתוך אמונה עמוקה באלמותיות של נפשות
בעלות תשוקה ליופי ולמען נצח של שיטוט חולמני ביערות ומותניים
בהיקף 22 אינץ'.