איש אחד אהב מאוד לחבוש כובעים. הכובע האהוב עליו ביותר היה
כובע קאובוי מעור חום אמיתי, שאחיו הביא לו מאוסטרליה. הכובע
הזה, מלבד שהיה יפה מאוד, גם נסך בו ביטחון וגרם לו להרגיש קצת
יותר מחוספס. את הכובע האוסטרלי הוא נהג לחבוש רק לטיולים
רגליים ארוכים, ובשאר הזמן היה חובש אחד משלושים וארבעה
הכובעים האחרים שלו - כובעי מצחייה, כובעי טמבל, כובעי גרב
וכובעי קש, כובע סיני משולש, כובע של שוטר בריטי ועוד כל מיני
כובעים שונים ומשונים, ולכל אחד סיפור מיוחד משלו. לפעמים היה
אפילו חומד לצון וחובש, למשל, כובע של גבירה גנדרנית.

ניתן לומר שחיבתו של האיש לכובעים הצילה את חייו, משום שהאקלים
באי בו הוא חי היה, בלשון המעטה, לא נוח למחייה: הימים היו
מאוד חמים ולחים, השמש קפחה על הראשים כפטיש ענק, כאילו צועקת
"העולם שלכם חג סביבי". הלחות הייתה גורמת לבן אדם במנוחה
להפיק כמויות זיעה המספיקות להשקיית מטע קטן, וקור הלילה היה
קשה אפילו יותר מחום היום. כך שאילו האיש שאהב לחבוש כובעים לא
היה אוהב לחבוש כובעים, אלא, למשל, לענוב עניבות, השמש הייתה
מטגנת את ראשו עד כדי טירוף, ולאחר מכן ראשו היה קופא בצינת
הלילה והוא היה מת כאדם משוגע.

את רוב זמנו הקדיש האיש שאהב לחבוש כובעים לצורכי מחייתו: הוא
ניסה לצוד עם עלות השחר, כשהאי היה מהסס בין חום לקור, ולאחר
מכן היה מבשל את בשר הציד, או ברוב המקרים הולך למרבה אכזבתו
לקטוף פרי או לדוג - פעילות שהיתה די אהובה עליו, למרות שרק
לעיתים רחוקות הצליח לדוג דג משביע רצון ותיאבון. כשהאי היה
מתחמם, לא היה מנוס מ'עילפון הצהריים': שינה מיוזעת בצל אשר
מייגעת את הישן יותר מעבודה קשה, ובמקרים מסוימים גם גורמת
להזיות מוזרות. אחר הצהריים, עם רוחות הבריזה הראשונות, היה
האיש משפץ ומשפר את בקתת העץ שהוא בנה בעצמו, ושהייתה אהובה
עליו אפילו יותר מביתו הקודם - וילה נאה במושב עין זהבים. הוא
בנה את בקתתו בצלו של שיח הבננה היחיד באי, ומול הכניסה העמיד
עיגול מאבנים ובתוכו שמר תמיד על אש דולקת - כדי להרחיק
יתושים, מזיקים, ומי יודע מה עוד. וכשהשמש הייתה שוקעת היה לו
זמן לחשוב. וזה היה החלק הקשה ביותר של היום.
                                           

מוני (זה היה שמו של האיש שאהב ללבוש כובעים) הגיע לאי על מנת
לכתוב ספר. הוא הגה את הרעיון אחרי שקיבל כמה ביקורות די
נוקבות בנוגע לאמינות ולריאליסטיות בטיוטא הראשונה של ספרו 'על
אי בודד'. מוני היה נרגש מהרעיון, אך קודם היה עליו לשכנע את
אישתו: "זה ממש לא כמו אימוני האיגרוף שלקחתי כדי לכתוב את
'המתאגרף' (מוני סדק צלע וחטף זעזוע מוח) או חופשת הסקי שבה
כתבתי את התסריט ל 'מפולת שלגים' (בחודש השביעי להריונה של
אישתו). זה הדבר האמיתי! זו ההזדמנות שלי לממש את הפוטנציאל
החבוי בי ולהפוך לסופר חשוב באמת!" אבל למען האמת, שיפור איכות
הכתיבה, הראיונות ב'ספרים' וב'ספרות השבוע' ותהילת העולם
הצפויה לו ריגשו את מוני הרבה פחות מהחוויה: הוא הולך להשאיר
בצד את חייו הנוחים לתקופה של גבריות אמיתית, בלי פלסטיק
ומכוניות פאר, בלי טלוויזיה וארוחות גורמה, בלי מיזוג אוויר
ואשה תומכת. מוני היה פשוט נרגש. הוא לקח איתו כמה תיקים עם
מזון, בגדים, ערכת הישרדות, כובעים, מחברות ועטים, ועלה על
המסוק שייקח אותו אל האי הקטן והמבודד פטצ'ואה, שבקבוצת איי
קסילס.

אבל העלילה לא התרחשה לפי תכניותיו של הסופר הצעיר, וכצפוי,
המסוק התרסק לא רחוק מן האי המיוחל. הטייס, עוד הצלחה מסחררת
של חיל האוויר, בחור שחצן בשם רועי, שקע מהר כמו מסוק. מוני
היה מבולבל מדי בכדי לעזור לו, ומוחו היה טרוד כל כך, שהוא
אפילו לא חשב להתאבל על מותו של אחד מטובי בחורינו. הוא נאלץ
להקדיש את מלוא הריכוז שלו לשחייה - פעילות מסובכת שהוא זכר
במעורפל שביצע פעם, בצעירותו. בזמן השחייה אל החוף, מוני היה
פשוט מאושר. מאושר כמו שבדרך כלל רק ילד יכול להיות, כשהוא
מגלה שאפשר לקפוץ על המיטה, או שהיצור המפחיד הוא בעצם כלב
חמוד. המחשבות של מוני עברו בראשו מהר יותר מיכולתו לעקוב
אחריהן, במיוחד בזמן שהוא מתרכז בשחייה במים סוערים. הוא הגיע
אל החוף בכוחותיו האחרונים, ורק אז הוא התחיל להבין שבכלל לא
בטוח שזה האי פטצ'ואה, כך שאיש בעולם לא יודע היכן הוא נמצא,
ושיחד עם רועי והמסוק, שקעו במצולות גם כל סיכויי ההישרדות
שלו, וגרוע מכך, גם היכולת שלו לכתוב. מוני עמד על החוף - לבד,
רטוב, עייף, רעב, כל גופו צורב ומגרד, ובראשו מתגברת מרגע לרגע
הודאות שיום מותו קרב, ושהוא אפילו לא יכול לכתוב יצירת מופת
המתארת את ימיו האחרונים, שתעניק לו פרס נובל לספרות לאחר
מותו. הוא היה מיואש מדי אפילו בכדי לבכות. אז הוא התיישב.
לפתע הוא ראה תיק צהוב בגודל בינוני נסחף לאיטו אל החוף. הוא
ידע שזה לא אחד מהתיקים החשובים, וגם לא אחד מההכרחיים. זה היה
התיק המלא בשלושים וחמישה כובעים שונים ומשונים. מוני נזכר
בסעיף בשאלה האחרונה במבחן הבגרות בספרות, בה נכשל לפני שנים.
"הגדר את המושג 'אירוניה'". הוא פרץ בצחוק ומשה את התיק מן
הים. הוא הניח אותו בצלו של עץ בננה, הוציא את הכובע האוסטרלי
ויצא לטיול הראשון שלו באי.

דווקא כאשר מוני התחיל לקבל את העובדה ששגרת יומו כבר לא
תשתנה, ושהמשמעות היחידה לחייו היא ההישרדות עצמה, דברים
התחילו לקרות. מוני פגש חבר. שמו היה ששון, גובהו כמטר, והוא
אהב לאכול בננות, למחוא כפיים ולחייך. בהתחלה, מוני וששון היו
קצת ביישנים, או מפוחדים, אך כעבור זמן קצר הסקרנות והבדידות
גברו על קשיי השפה והבדלי התרבויות, והם למדו להתקרב ולהכיר
אחד את השני. למרות ההבדלים הגדולים ביניהם, הקשר בין מוני
וששון היה חזק ופשוט וגרם לשניהם להרגיש טוב יותר. אבל הקשר לא
היה מבוסס רק על חיבה - לשני החברים היה גם רווח מיידי וחשוב:
מוני סיפק לששון בננות, שהפכו למצרך נדיר מאז הופעתו של עיגול
האבנים המוזר שיצר חום והאיר את הלילה והפחיד את כולם חוץ מאת
מוני. וששון סיפק למוני מצרך אפילו יותר חשוב מבננות: סיבה
לחיים.

מחיאות הכפיים של ששון עזרו למוני להבין מה הוא יכול לעשות
במקום לכתוב: הוא יקים תיאטרון! "התיאטרון הלאומי הראשון של
פטצ'ואה". ככל שהוא חשב על זה יותר, מוני הבין שיש לו כל מה
שצריך בשביל תיאטרון מוצלח: תפאורה עוצרת נשימה, מגוון
תחפושות, כותב מבריק, שחקן נלהב וקהל מפרגן. מרגע ההחלטה על
הקמת התיאטרון מוני הפחית את כל עיסוקיו האחרים למינימום
הנדרש, ולפעמים אף פחות מכך. הוא הפסיק את טיוליו הרגליים
הארוכים על החוף. הוא הפסיק את השיפוצים בבקתתו. הוא צד מעט
מאוד וקטף פירות רק על מנת שלא לגווע ברעב. מוני התעורר כל
בוקר לפני הזריחה ובחר כובע - כל יום כובע אחר - ובהשראת אותו
כובע הוא היה ממציא דמות ומפתח אותה עד לעילפון הצהריים הבלתי
נמנע. לכל דמות היה מוני ממציא לא רק קול, הליכה וסגנון משלה,
אלא גם סיפור חיים, עולם פנימי וסודות קטנים. כל יום אחר
הצהריים היה מוני מתעורר מדגדוג בכפות רגליו, דגדוג שהיה רומז:
"תן לי בננות ותן לי מופע". ומוני ללא היסוס היה מזנק בחזרה אל
עולם הערים, מטפס על עץ הבננה תוך התעלמות אמיצה מהעיגול
המפחיד, מביא לששון אשכול בננות ופוצח במונולוג נפלא, כל יום
בדמות שונה. יום אחד היה מוני ג'נטלמן אנגלי שהפסיד את כל
ממונו במירוצי הסוסים. ביום אחר הוא היה נזיר טיבטי על סף
ההארה. פעם אחת הוא היה מהפכן קובני גוסס מכדור בחזה ומנסה
להחליט האם ההקרבה היתה מוצדקת. ופעם אחרת הוא היה טייס בדרכו
להפצצת עיר גדולה בשם החופש והמוסר. באותה תקופה כל יום היה
הרפתקה חדשה לשני החברים. כל יום היה גדוש בדילמות ורעיונות
חדשים, בשמחה עילאית וביגון קודר, כל יום היה מפתיע ומביא עימו
טונים חדשים, אופי חדש וניואנסים קטנים ולא מוכרים. כל רגע היה
מרגש. פעם אחת, התיאטרון אפילו פתח בימת פרינג', בה הקהל היה
שותף פעיל בהצגה על מרתף חקירות של השב"כ.

כל לילה, בשכבו על מיטת השיח שלו, מוני חשב לעצמו שזו התקופה
היפה ביותר בחייו. הוא היה שרוי באושר עילאי, ולא רצה שום
שינוי במצב. אך עם זאת, היתה זו גם התקופה המתישה ביותר בחייו.
מוני לא הקדיש לכך מחשבה, אבל הוא בהחלט היה מותש - מבחינה
נפשית וגופנית. גופו היה חלש, מפני שהוא שהה בשמש כל היום,
בקושי אכל ושתה וכמעט לא נח. וחמור מכך - הוא חווה על בסיס
יומי מצבים שאדם רגיל חווה אולי פעם בחיים. נסו לדמיין את
עצמכם מתחתנים יום אחרי שאחיכם, חלילה, נהרג. בלתי אפשרי,
נכון? מוני נסע ברכבת הרים רגשית שכזו במשך יותר מחודש רצוף.

יום אחד, כשמוני נכנס לדמותו של הישאם אבו-חמיס, לוחם חיזבאללה
בדרכו לפעולה נועזת בחוות שבעה, הוא ראה מסוק ישראלי נוחת
בקרחת יער לא רחוק ממנו. הוא התקרב בשקט לנקודת הנחיתה והסתתר
מאחורי השיחים. שני גברים יצאו מהמסוק והתחילו לצעוק: "מוני!
מוני!". אחד מהם, בחור שמנמן, הדליק סיגריה ואמר לשני "אני
אומר לך, זה לא האי הנכון" אבל השני התעקש לחפש באזור ולפתע
צעק "עשן! אני רואה עשן! בוא מהר." כשהישאם ראה את שני
הישראלים מתרחקים מהמסוק ואת הטייס מנמנם על מושבו, הוא הגה
רעיון מבריק, שהפתיע אפילו את עצמו: הוא ישתלט על המסוק ויטיס
אותו למפקדה שלו. טייס חטוף, ומסוק קרב ישראלי בידי החיזבאללה
- הישאם יהפוך לגיבור לאומי! הוא חיכה ששני הגברים יתרחקו
ומספיק, ואז זחל עד לקרבת המסוק והתנפל על הטייס מאחור. "אתה
סע לאן אני אומר!" הוא צעק על הטייס המופתע בעברית המעטה שלמד
בקורס המתשאלים המיוחד של החיזבאללה. אך למרות שהישאם היה לוחם
נועז ומאומן, מוני היה עייף וחלש והטייס השתלט עליו בקלות,
ולפני שהישאם הספיק לקלוט מה קורה, הוא איבד את ההכרה.

לא כך דמיין הישאם את הכלא הישראלי. אפילו לא קרוב. באף אחד מן
הסיפורים של האסירים לשעבר לא הופיעו אחיות נחמדות בחלוקים
לבנים, אוכל טוב ומיטה נוחה. שקרנים מסריחים. לפעמים הוא חושב
שהוא מעדיף להישאר כאן ולא לחזור לכפר, עד שהוא נזכר כמה הוא
שונא את הציוניים וכמה הוא נחוץ בתנועת ההתנגדות. בהתחלה הם
אפילו לא קשרו אותו והוא כמעט הצליח להימלט. מאז שתפסו אותו הם
מקפידים לקשור אותו למיטה, למלא אותו בסמים ולדבר איתו כל
הזמן. הוא לא בדיוק מבין מה הם אומרים, רק מילה פה ושם, אבל הם
כל הזמן אומרים לו את המילה "מוני". ויש שם אישה יפה שכל הזמן
בוכה, והוא יודע שהוא פגש אותה פעם.

הדלת נפתחת ובחור גדול מאוד נכנס לחדר. הוא מתיר את הישאם
מכבלי מיטתו, מעביר אותו לכיסא גלגלים כאילו היה ילד נכה וקושר
אותו לכיסא. הוא מסיע אותו לאורך כל המסדרון עד לחדר שבקצהו.
בחדר יושב אדם בעל חזות מרשימה: כבן חמישים, עם זקן לבן מוקפד,
לבוש חליפה אלגנטית ומגבעת שחורה. הוא מביט הישר לעיניו של
הישאם, שמבין שמדובר באיש חשוב. הבחור הגדול סוגר את הדלת,
מתיר את הישאם ונעמד לא רחוק ממנו. האיש החשוב ממשיך להסתכל על
הישאם ומתחיל לדבר. הישאם לא מבין מה הוא אומר, אך רק ליתר
ביטחון הוא משיב "תהרגו אותי אני לא אומר כלום". האיש החשוב
נראה מבולבל. הוא מגרד בזקן, מניח את הכובע על השולחן ומתהלך
מעט בחדר. הוא ממלמל קצת לעצמו וברור שהוא לא בדיוק יודע מה
לעשות ושהוא חושב על איזה עינוי או סם שיגרום להישאם לדבר.
הישאם שמע הרבה על הדברים האלה, והוא יודע שאף אחד לא מצליח
לעמוד בפניהם, אז הוא מחפש בחדר חפץ חד כדי לתקוף את שני
הישראלים, או לפחות להרוג את עצמו. מבטו נופל על המגבעת שעל
השולחן, ובלי לדעת למה הוא מושיט יד ולוקח אותה. הבחור הגדול
מזנק לכיוונו, אך האיש החשוב עוצר אותו. מתח לא מוסבר ממלא את
החדר כשהישאם חובש את המגבעת לראשו. אף אחד לא זז, אף אחד לא
מדבר. עד שכעבור דקות ארוכות, האיש שאהב לחבוש כובעים אומר,
"האם אפשר להביע את דעתי המקצועית לגבי מצבו של המטופל,
דוקטור?"