הולך אני בשבילים אין סוף. דרכי ידועה אך איני מגיע לעולם.
כל שבועיים מגיע בוקר יום. בדרך כלל לאחר סוף שבוע מוצלח
למדיי.
אני צועד בדרכי אל תחנת האוטובוס. הגב זקוף, גאווה ממלאת את
ליבי ממול לזריחה המוקדמת ולעיר האפרורית. אני ממשיך קדימה.
אני לבוש במיטב המדים, מגוהצים, מדוגמים לתלפיות. סיכות רבתי
בשלל צורות וצבעים מקשים את חולצתי, דרגות סמל, המסמלות
ותיקות, תפורות בשרווליי.

אני זוכר במעומם ימים שלא הבנתי משמעות צבא מה היא. היו אלו
בדרך כלל אחרי-צהריים מאוחרים, בהם העזתי לקום, אי שם בחופשים
הגדולים של התיכון. לא חשבתי על עצמי או על משמעות המדינה שלי.
לא חשבתי על הגנת משפחתי, שכניי וחבריי, לא חשבתי.
האויב אורב בשער, הלהבות כמעט ומכלות כל חלקה טובה, ואיך
יכולתי לשבת באפס מעשה ולא לחשוב על הגנת הארץ? על התרומה
ללחימה? עכשיו יותר טוב.

נשקי האישי לצידי, היה זה M-16 מקוצר ומנוסר. הוא כבר פסק
נשמתם ודופק ליבם של עשרות. מחוברים אליו רכיבים שונים ומשונים
במרחביו השונים. גומיות, כוונות, לייזרים - החדישים והמוצלחים
ביותר.
הנשק תלוי על רצועת בד, שם חבר ותיק מהפלוגה תפור אליה בצהוב,
הוא נפל בלחימה בשכם. לא עובר יום בלי שאני נזכר בו. הוא ידע
מה היא תרומה למדינה ולעם.
אני רואה את חבריי בבסיסים הפתוחים, הם משתוקקים לשירות
משמעותי כשלי. כל אחד היה רוצה. מזקן ועד צעיר. אני בחרתי במה
שיש לי וחשקתי בזה במשך כל ימי הטירונות והאימונים בבסיסים
השונים ובעומקי השטחים הכבושים.
והינה אני. שוכב על מרבדי בוץ מעופשים במארבים בלילות שזורי
הכוכבים של חברון, ממתין לבני המרצחים. ממתין לרגע שבשבילו אני
חוזר פעם בשבועיים מסוף שבוע בבית. נותן לעוד אנשים את הלהט
להיות חלק ממה שאני.

בפינת הרחוב, לא רחוק מתחנת האוטובוס הנחשקת, צפיתי בילד
ואימו. הילד הביט לעברי בהערצה.
"אימא, חייל!" הוא אמר לעברה בקנאה פטריוטית, " גם אני רוצה!"
"חמוד", אמרתי לעצמי בהערכה לצעירים של היום. בחנתי אותו
בשקיקה.
כנראה והיו בדרכם לקייטנת הקיץ בברכה, לא רחוק משם. אימו כבת
שלושים, שמנמנה, כנראה בהריון. הוא בטרם גיל המצווה, צנום,
היפראקטיבי מעט, בלונדיני. לובש חולצה של נבחרת צרפת שאימו
קנתה לו לא מזמן בעקבות המונדיאל המוצלח שלהם.
אימו חייכה אליי בנחמדות. ידעה שאמרות שפר כאלו של ילדים
מועילות למוטיבציה הנזקקת של הכוח הלוחם. זעמתי מעט.

הוצאתי את מחסנית הנשק מצד החגורה. דחפתי אותה אל תוך הרובה.
העברתי למצב ירייה אוטומטית ושחררתי לעברו צרור.
קרביים, גפיים, דם. הילד ניתז כאויב אכזר על הרצפה. איבריו
פזורים כפאזל שהרגע נקנה ומוכן לפתירה על שטיח הסלון. שמעתי את
צעקות של הילד מתבוסס בדמו במעומעם. הרחוב היה שקט אך צעקות
המוות שלי הפריעו לי לשמוע את הילד גוסס.
התקרבתי לילד. זילפתי עוד כמה יריות בכדי לקפד את חייו.
הוא נורה בכל חלקי גופו כמו הערבים שיריתי בהם בשירותי בשטחים.
בשביל זה התגייסתי הרי, להגן על המדינה.
גם לאימא דפקתי כדור בראש.
הילד גסס למטרות פטירה.
"למה עשית את זה? למה?" זעק בתמימות של ילדות וערש דווי.
"זה כי אימא שלך הייתה פקידה", לחשתי לעברו.
"הו", אמר הילד בהבנה, ומת בגאון.