אביב דותן / חיי מלחמה |
עולה אל הזירה,
מחכה לשריקת הפתיחה.
הוא עומד מולי,
קטן ומרובע.
ואני מחכה שייתיצב
ויחליט את רוע הגזירה.
הוא יורה עליי עוד קילו
של אבני חצץ.
כה קטנות, אך פוגעות
והוא זורק אותן ורץ.
שוב אני מתאמצת,
מורידה אותן מעליי,
ומחר שוב אתייצב
למאבק על חיי.
ואני כבר אינני יודעת מדוע איני מוותרת,
מדוע איני משאירה עוד קילו עליי ובחיי שלום נשארת,
מדוע מתייצבת כל יום מחדש
לקרב שעצם קיומו הוא תבוסה של ממש.
האם מישהו יודע, או יכול לעזור?
או שאולי יום אחד המאבק הזה את כל כוחי יגמור?
15.7.06
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|