אם לפני שנתיים הייתי שואל אותי, איפה אני אהיה בעוד שנתיים.
הייתי בטח אומר לך, ראש מחלקת כירורגית באסף הרופא, ולא
בשחצנות, באמת! הייתי בין המעומדים, בוגר מצטיין, רופא חרוץ,
בעל ידי הפלא. אידיאלי.
הכול היה לי, מה לא: פרארי אדומה, ווילה מפוארת, גינה מטופחת,
אפילו היה לי אקווריום אקסקלוסיבי עם דגי מלחמה יפנים מפחידים,
בועות וכל השטויות האלו.
אבל מה אהבה הייתה חסרה לי, לא ממש חסרה אתה יודע, רק צריך
מישהו שאפשר לפרוק עליו את החרא.
ורציתי למצוא מישהי, אבל איפה? לא היה לי זמן, כל הזמן הייתי
בבית חולים בקושי זמן להאכיל את הדגים.
ואז הגורל התערב, סתם... נראה לך שאני מאמין בשטויות האלו, מה
שכן זה דיי שינה לי את החיים, וסביר להניח שאם זה לא היה קורה
לא הייתי מדבר איתך ככה היום.
בקיצור הגיעה איזו פציינטית, קראו לה יוספה וגנר, עם
הסימפטומים הנפוצים של מחלת ניורומוסקולרית, אתה יודע, חולשת
בשרירים והפרעות בתחושה, דלדול של השרירים, לא נעים בלשון
מעטה, בקושי יכלה לכפתר את כפתורים של עצמה, שלא נדבר על ללכת.
אני עצמי, לא מטפל בכאלו מקרים, זה בכלל תחום של נורולוג, אז
שילחתי אותה למחלקת נורולוגיה. בדיעבד ברור לי שהייתי צריך
לקרוא לאחות שתיקח כיסא גלגלים ותוביל אותה לשם, אבל אתה יודע,
אני יכול לתת אלף תירוצים כמו שנתתי לוועדת חקירה, למה לא
עשיתי כך, בתכלס' שכחתי.
וזה מצחיק כי אני הצלתי אלפי אנשים על שולחן הניתוחים וגם מתו
לי כמה, אבל פתאום אישה מתגלגלת במדרגות מתפזרת כמו חבילת
דוקים ומרסקת לעצמה את הגולגולת, ואני יוצא אשם.
לא יכולתי לסבול את המבטים, הרגשתי כאילו יש לי מטרה על המצח
וכולם זורקים עלי חצים.
החלטתי לפרוש, למרות שאתה יודע ,עדיין היה לי הכול, טוב כמעט
הכול, אבל שאין על מה לפרוק את החרא, אז הוא מצטבר עוד ועוד,
ולבסוף הוא מתפוצץ.
אבל החלטתי לשמור על התואר ד"ר, תשמע, לא למדתי סתם 7 שנים.
היום הסכין היחידי שאני נוגע בו הוא של הגריל.
טוב אז עזוב אותי. אייך אתה רוצה את השווארמה שלך בפיתה או
בלאפה?
חומוס, צ'יפס, סלט, רוצה חריף?הנה תראה איך אני תופר לך את זה
בסוף ככה יפה, אפילו לא תישאר לך צלקת בארנק, רק 12 ש"ח, תודה.
אגב אם אתה חושב שהסיפור שלי מדהים, תדע שלהיות ד"ר שווארמה זה
כלום, לך תשמע את הסיפור של השכן שלי בדוכן ממול "מלך הפלאפל".