"מפציצים אותנו", היא אומרת לי, "אני מפחדת כל כך, חשבתי שהעיר
שלנו בטוחה".
באמת, למה שלאזעזל ירצו לפגוע בעיר שלנו? סך הכל עיירת פיתוח
נידחת בצפון. לא עשינו רע לאף אחד, מן בועה קטנה בצפון.
עד לפני יומיים כל כרמיאלי היה בטוח שהוא בכלל גר בעולם אחר,
שלא קשור לארץ, ורק 5 קוי אוטובוס מקשרים בינו לבין העולם הזה,
כדור הארץ.
עד לפני יומיים.
"זה נשמע כמו רעמים. רעמים באמצע הקיץ" היא ממשיכה, שתינו
בוכות. עד לפני יומיים תל-אביב היתה העיר המסוכנת, עכשיו אנחנו
מחפשים דרך להמלט אליה.
פרנואידיות שכמותינו. מי היה מאמין שזה יגיע אלינו? מה קרה
להם? נמאס להם להפציץ את קרית שמונה?
בום ענקי, טראח, בום וטראח.
"שמעת את זה?"
- "בטח ששמעתי, חשבתי שאני מדמיינת"
"את לא מדמיינת, הפציצו את מג'ד אלכרום כרגע."
- "אלוהים אדירים. וגם את גבעת רם!"
זה כזה לא קורה לי. לא הגיוני בכלל. אנחנו פאקינג לא באמת עיר
שקיימת על המפה, חוץ משלושה ימים בחופש הגדול אף אחד לא רוצה
להיות פה.
אזעקה. רכב משטרה בחוץ קורא לכולם לרדת למקלטים.
מקלט? הדבר הזה שיש מעבר לכביש?
למי יש את המפתח אליו בכלל? הוא בשימוש בכלל? מישהו פתח אותו
ב30 שנה האחרונות? הייתי בטוחה שזה בכלל תפאורה. בחיים שלי שלא
הייתי באיזור המקלט.
אמא ואבא במטבח, אוכלים. אמא צועקת לי "בואי לאכול!". מי יכול
לאכול עכשיו? מפוצצים לי את הבועה. יש מלחמה. יש מלחמה!
הצלחתי לצור קשר עם איציק, הוא גר בצפת. הוא בסדר. מספר לי על
הקטיושות שעוברות לו מעל הראש, ועל זה שהמקלט אצלו נקי
וכשהמלחמה תגמר נוכל לנגן שם.
כשהמלחמה תגמר.
"מתי אתה אומר שהמלחמה תגמר?"
- "בדיוק מה שחשבתי, יקח לזה שבוע לדעתי..."
"בוא נברח לת"א", אני מציעה בלי לחשוב פעמיים. אבל אני לא
יכולה לצאת מהעיר המחורבנת הזאת. מפציצים וחוסמים לי את כביש
עכו-צפת. וזאת בערך הדרך היחידה שלי להגיע לרכבת.
אוי, פאק. הם הגיעו לחיפה. הפציצו את חיפה! אני ממשיכה לבכות.
זה הורס לי את כל התוכניות, המלחמה הזאת.
אני הולכת לישון, אמא מעירה אותי בסביבות 11 בבוקר.
"את מי מפציצים היום, אמא?" אני שואלת. והיא לא עונה בכלל, ורק
שמה את הבגדים במכונת הכביסה.
אני יורדת למטה למטבח. אוכלת, במחשב, מדברת עם אנשים, מתעדכנת
על מצב הקטיושות בארץ.
מסוקים ומטוסים לא מפסיקים לעבור מעל ראשי.
עוד קצת בצפת, איציק בנתיים ברח לחדרה.
ובנהריה, וקרית שמונה... זה נשמע כל כך רחוק.
אני הולכת לחדר שלי, מכינה ברכה לגיל. יש לו יומולדת ביום
ראשון, הוא גר בת"א ואני מתכננת לבוא אליו השבוע.
החלונות בחדר רועדים. "ואו, חתיכת רוח..." אני חושבת לעצמי. לא
עברו שתי שניות ואני שומעת שלושה בומים, החלונות רועדים. ואז
טראח אחד ממש ממש גדול. רצה בבהלה לסלון תוך כדי שאני צועקת
"מפציצים אותנו!" ונכנסת מהר לחדר שאמור להיות "חדר הבטחון"
אצלנו בבית. אח שלי כבר נמצא שם, אמא קוראת לאבא שלוקח את הזמן
ובכלל לא מפחד.
הלב שלי הספיק לפול לתחתונים, אני כולי רועדת. מפוצצים לי את
העיר. את החור הזה בצפון שנקרא כרמיאל, שאף אחד לא באמת יודע
איפה זה. לאחר כמה דקות מתברר לי שזה באיזור התעשיה. שני מטר
ממקום העבודה שלי.
אני כבר לא מצליחה לבכות מרוב שאני בהלם.
אבא מציע שאשן הלילה בחדר הבטחון.
אומרים שמחר יהיה גרוע יותר.
כבר הפסקתי להאמין שבסוף הכל יסתדר.