שוב מביטה במראה ופורעת את השיער, מניחה צעיף דק ואדום סביב
צווארי ומכסה את שפתיי הסדוקות בשפתון בריח דובדבן, יורדת
מהשרפרף הקטן שבמקלחת ונועלת את נעליי.
לאחר מכן אני עוברת למטבח, לוקחת מהשולחן הקטן את הארנק,
הסיגריות והמצית מכניסה לתיק ומסתובבת, מסתכלת על הבית באור
השקיעה של תל אביב ונאנחת.
אני ניגשת אל החלון ומסתכלת על פלורטין מלמעלה, רועש שם בחוץ.
אני מביטה בשעון, כבר 17:27 כדאי שאני אצא לדרך אחרת אני
אפספס.
"מאיר, מאיר!" אני קוראת לו, הוא מגיח ממתחת לשולחן במטבח
ונעמד מולי.
אני מביטה בו, מלטפת לו את האף וקושרת אותו לרצועה החדשה
שקניתי לו לפני יומיים.
אנחנו יוצאים יחד מהדירה, נועלים את הדלת ויורדים למטה. בדרך
פוגשים כרגיל את וולדי המוכר במכולת שעולה כבר למעלה אחרי שסגר
את המכלות בצרור מפתחות שלם! הוא נעצר, מרשרש מולי ומול מאיר
בצרור, מגחך ואומר "הרבה גנבים פה בפלורנטין, מה להם יש לעשות
עם שקית שוקו? מה להם יש?" הוא שואל אותנו במבטא רוסי כבד וחסר
אונים, אני משיבה לו בחיוך ומאיר מקשקש בזנב ואנחנו ממשיכים
בדרכינו.
חלפנו על פני בית הקפה של אדם מוז'נוב, הקפה הכי טוב שתמצא בכל
תל אביב, הוא לא שם לשמחתינו, עכשיו אנחנו יודעים בידיוק איפה
למצוא אותו.
חולפים על הרחוב של רות, החברה שלו מהעבודה ומגיעים ישר לגן
העיר, אני תופסת את הספסל האהוב עלי ומשחררת את מאיר, שיסתובב
לו קצת.
אני מוציאה סיגריה מהתיק ומבטיבה בשעון כבר 17:53 הוא צריך
לצאת עוד 12 דקות בידיוק.
השמש כבר שקעה אבל השמים עדין צבועים בצבעי השקיעה של תל
אביב.
מכונית של נחמנים שנטרפה עלייהם דעתם נעצרת ברמזור שליד הגן,
מאיר משוגע עלייהם! כמו מכור הוא רץ לקבל את המנה שלו, מנת
טרנס-הקודש השבועית שלו.
אני בנתיים מבחינה במושיקו, ההומלס של הגן, לי ולמאיר יש
הכירות עמוקה עם האיש. הוא שוכב כרגיל ליד העץ הגדול וסופר את
כל הפרוטות שהצליח לאסוף היום.
אני ניגשת אליו ומציעה לו סיגרה והוא כרגיל עונה בחיוב.
"גברתי, כמה שקלים יש לך בשבילי?" הוא שואל בחיוך חסר שיניים
"יש לי. אבל תבטיח לי שאתה לא קונה בזה אלכוהול"
"מה פתאום! אני גמרתי עם זה" הוא מרים את קולו וזורק את הבקבוק
הריק ששכב לידו.
"זה מה שאמרת לי אתמול ו..."
"לא לא לא! אל תראי אותי ככה... זה, זה כלום... זה הביא לי חבר
שלי... את מיכרה אותו, ה..הוא היה פה פעם!! בא לבקר אותי אתמול
בלילה, בלילה והשאיר כאן את הזבלה שלו. סשה זה הוא"
אני מוציאה לו מטבע של חמישה שקלים מהתיק, מניחה לו בקרטון
וחוזרת לספסל שלי. כבר 18:07 והוא לא יורד.
מאיר מתישב לידי ומביט בי במבט מסופק של ילד קטן שקיבל את
הסוכריה שלו.
לפתע נדלק האור בחדר מדרגות של הביניין שלו והוא יוצא.
"מאיר! מאיר! הוא יצא!" אני מחייכת.
הוא מתקרב לעברי ונעצר, שולף את הפלאפון מהכיס ועונה, הוא נראה
עצבני ומותש.
אני מנסה להקישב לשיחה אך הוא רחוק מידי, אני שומעת אותו מידי
פעם שואל "אבל למה?" ביאוש ונאנח.
כשמסתיימת השיחה הוא כבר נראה מאוכזב לגמרי, עינייו עייפות
וחיוכו נעלם.
הוא מתקרב עוד טיפה לעברי, מרים את מבטו ומבחין בי אך עובר
אותי וממשיך אל האוטו.
"שוב הוא פיספס. זה לא הגיוני" אני פונה למאיר, אך הוא שותק.
"מה, אני לא מספיק יפה? לעזאזל!"
מאיר מסתכל עליי במבט תמוהה "אוף, אני שונאת אותו כל כך!" אני
מרגישה את המחנק בגרון ואת הדמעות מתחילות לטפס לעיניי אך אני
עוצרת בעדן, מי הוא שאני אבכה בגללו... אפילו את השם שלי הוא
לא יודע.
אני מסתכלת על מאיר ומאיר מסתכל עלי, הוא לא מבין מה קורה לי
אז אני פורצת בבכי ומנסה להסביר לו שכבר שנה שלמה אני גוררת
אותו לגן העיר כדי שאייל ישים לב אלי אבל הוא לא שם לב.
אני מתייפחת במשך דקות ארוכות, מושיקו עובר לידי, מחייך ואומר
לי "תבורכי" אני בוכה עוד יותר ומשיבה "לעולם אני לא אבורך!"
לפתע אני מרגישה יד נוגעת לי בגב, אני מסתובבת ורואה אותו, את
אייל.
בעיניים דומעות אני מחייכת אליו, הוא מסתכל עליי ושואל אם הכל
בסדר, אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה.
הוא מטפס על הספסל ומתיישב ליידי.
"החיים לא תמיד מחייכים אלינו, נגמר לי המצבר באוטו ממש עכשיו
כשלחבר שלי יש מסיבת פרידה בכפר סבא והתווכחתי אם אמא שלי כי
היא רוצה שאת ליל הסדר אני אעשה אצלה" הוא אומר לי
אני עדין לא מבינה מה הקשר אבל משחררת צחוק לאוויר.
"את צוחקת עליי? איזה רעה!" הוא אומר בציניות החמודה שלו.
אני שותקת
"בואי, רוצה לשתות משהו?"
"אמ... בסדר."
"אני אייל, אהלן."
"אני... אמ. אני מורן, שלום" אני מחייכת.
"נעים להכיר"

מי היה מאמין.