נסעתי עם אבא ליקיר.
בדרך כלל יקיר היה בא לקחת אותי, אבל הפעם אבא הציע שהוא יקח
אותי.
נסענו ואבא דיבר בטלפון.
פתאום באה משאית מהצד וכל מה שאני זוכרת זה את הקול של אבא
שואל: "לירי? את בסדר!?"
פקחתי עיניים ואני במיטה, שומעת את המוניטור של בית החולים
ורואה את אבא מדבר עם הרופא מחוץ לחדר.
אני מסתכלת על עצמי, וכל הפנים שלי מכוסים בתחבושות, הרגליים
שלי לא זזות, ומרוב בהלה התחלתי לצרוח ולבכות.
הרופא נכנס והסביר לי.
באותה השניה הבנתי שאני לא אלך עוד, לעולם.
יקיר בא לראות אותי והוא הביא דובי מחזיק לב ושרשום עליו - I
love you וזר פרחים.
הוא ידע כמה שאני אוהבת את הדברים האלו.
הוא נכנס וראה אותי, הוא עצר לרגע, הסתכל עלי והיה המום.
אמרתי לו: "יקיר, אני כל כך שמחה שבאת".
הוא הניח את הדובי והזר על השידה שהיתה ליד המיטה שלי, והלך.
כל כך בכיתי והרופאים חשבו שקרה לי משהו ונכנסו, צרחתי שיעזבו
אותי בשקט.
בכיתי כל הלילה, הירח הציץ מחוץ לחלון של החדר בבית חולים.
ונזכרתי ביקיר שהיה שר לי בלילה כשהיינו הולכים לפארק ביחד:
"זה אור הירח".
אחרי כמה ימים של כאב ובכי נכנסה אחות עם מכתב, היא הביאה לי
אותו ויצאה.
פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא: "לירי שלי, את יודעת כמה שאני
אוהב אותך, אבל כשראיתי אותך שוכבת שם, חסרת אונים ולא יכולה
ללכת, דאגתי.
תראי לירי, את משותקת וזה לכל החיים, אני לא יכול להיות כל
הזמן לצידך, יש לי גם חיים ואני צריך להמשיך אותם, את יודעת
שאהבתי אותך, תזכרי את זה, החלמה מהירה, שלך, יקיר".
הייתי בשוק, חשבתי שדברים כאלו קורים רק בסרטים.
בכיתי... והיה לי כל כך קשה.
הפרידה, הנכות, כאב לי.
ולא היה לי עם מי לדבר, אמא שלי נפטרה מסרטן לפני שנה.
כל כך אהבתי אותה, וזה היה המשבר הכי גדול שהמשפחה שלנו עברה.
ירד הלילה והעיניים אדומות מרוב בכי.
החלטתי שמחר אני עושה לזה סוף, מתאבדת.
ישבתי וכתבתי מכתב לאבא: "אבא שלי, אני אוהבת אותך ומצטערת
שאני נפרדת ממך, אני לא אשכח את הדאגה והטיפולים, אני אוהבת
אותך כל כך אבא, שמור על עצמך, לירי".
לא הייתי במצב של לכתוב מכתב פרידה עכשיו, היה לי קשה עם כל
זה.
הלכתי לישון, ושכמעט נרדמתי הרגשתי שמישהו מלטף אותי.
הסתובבתי, וזאת היתה אמא שלי.
היא היתה נראית כמו מלאך, מוארת כזאת.
חיבקתי אותה חזק, ולא עזבתי, היא אמרה לי: "לירי, אנחנו צריכות
לדבר".
אמרתי לאימא שעוד מעט אנחנו נהיה שוב ביחד, שם למעלה.
היא התחילה לבכות ובקול רועד אמרה לי: "אני יודעת שקשה לך,
ילדה שלי, אבל חשבת על אבא? שהוא ישאר לבד? נכות זה לא הכל,
אפשר לעבור את זה! לא צריך להתאבד בגלל זה, תחשבי על אחרים, זה
מעשה אגואיסטי".
באותו רגע ויתרתי, והחלטתי שאני אעבור את הניתוח שאבא סיפר לי
עליו.
נפרדתי מאימא והלכתי לישון.
בבוקר אמרו לי שעוד שבוע הניתוח.
חשבתי שזה מהר מדי, אני לא מוכנה נפשית, אבא חיזק אותי ואמר לי
שהכל יהיה בסדר.
יומיים לפני הניתוח נכנס לחדר שלי נער בגילי בערך.
הוא התבלבל בחדר וביקש סליחה.
אמרתי לו שזה בסדר, ושישאר.
הוא נשאר והתחלנו לדבר, סיפרתי לו על הכל.
על התאונה, על יקיר, על המחשבה על התאבדות, על אמא ומה שקרה
בלילה ההוא.
הוא לא האמין איזה חזקה הייתי וכמה סבלתי, סיפרתי לו על הניתוח
שאמור להיות עוד יומיים.
פתאום נכנסה לחדר אחות ואמרה לו כי מחפשים אותו, הוא אמר שהוא
מצטער והוא צריך ללכת. אמרתי לו שאני בכלל לא יודעת איך קוראים
לו.
הוא אמר: "נעים מאוד - ברק", אמרתי לו: "נעים מאוד - לירי".
הוא הבטיח שהוא יבוא לבקר שוב.
יומיים עברו וברק לא בא, היו אמורים לבוא לקחת אותי עוד כשעה
לחדר ניתוח.
פתאום נכנס ברק עם מתנה ואמר: "אני מקווה שלא איחרתי!" אמרתי
לו: "חחח לא, לא איחרת, זה עוד שעה".
דיברנו, ואז האחות ביקשה שניפרד כי צריך ללכת לניתוח.
הוא נישק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי, התחבקנו ולקחו אותי.
יצאנו מהחדר והוא צעק לי: "הכל יהיה בסדר! אל תדאגי", הלכתי
לניתוח והרדימו אותי.
הדבר הראשון שאני זוכרת זה את אותו המצב שהייתי כמו אחרי
התאונה.
מוניטור ברקע, ואת אבא מדבר עם הרופא בחוץ, רק שהפעם הרגשתי את
הרגליים, הזזתי אותם, צרחתי מרוב אושר, בכיתי דמעות של שמחה.
אבא והרופאים נכנסו ומשם הכל הלך חלק, הצלחתי ללכת.
חזרתי לחדר לבד, בלי עזרה, בלי כיסא גלגלים, חזרתי לחדר שבו
ביליתי את השבועיים האחרונים בייסורים.
הביאו לי קרטון לאסוף את דבריי, חשבתי על ברק, רציתי שיראה
שאני יכולה ללכת, לבד!
אספתי את הדברים ועמדתי לצאת מהחדר, ברק רץ לעברי, קפצתי עליו,
הוא לא האמין.
הוא אמר: "ידעתי שהניתוח יצליח!" אמרתי לו שהכול בזכותו.
התחבקנו וחזרנו הביתה, לאבא לא היה אכפת שברק יבוא אלי.
נכנסו לחדר והתחלנו לדבר, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, וזאת
הפעם הראשונה שהוא מתאהב כל כך מהר.
הרגשתי שגם אני אוהבת אותו, התנשקנו.
בלב אמרתי: "תודה אמא".
ועכשיו, אני עדיין לא מאמינה שלפני שבוע הייתי נכה!
למרות שהניתוח עלה הרבה כסף, אנחנו מצליחים להשתקם, אני עוזרת
לאבא, הולכת לבייביסיטר ומרוויחה כסף.
אני כל כך מאושרת עם ברק.
יום אחד אני והוא הלכנו לטייל, זה היה בערך שבועיים אחרי
הניתוח.
ישבנו בפארק, פתאום ראיתי את יקיר, הכל חזר אלי, מהיום שהוא
נכנס לחדר בבית-החולים
עד ליום שבו הוא נפרד ממני במכתב.
הוא ראה אותי והיה לו את אותו המבט בבית-החולים, המום.
הוא רץ אלי וחיבק אותי, אמר לי שהוא אוהב אותי, ברק הסתכל עליו
בבושה.
אמרתי ליקיר: "איך אתה יכול לבוא אלי עכשיו ולחבק אותי?! ועוד
להגיד לי שאתה אוהב אותי, כשלא היית לצידי ברגעים הכי קשים,
שהייתי נכה! שכאב לי, אתה הוספת על הכאב שלי! אה תכיר... זה
ברק, חבר שלי".