"מאמי, אני לא יכולה יותר, נשבר לי הגב."
"תפסיקי לבכות יעלי, עוד עשר דקות אנחנו מגיעים לתחנת
אוטובוס."
יעל שאבה כוחות והמשיכה להיגרר עם התרמיל הענק על גבה מאחורי
אורן. היא התקדמה בצעדים קטנים, רגל אחרי רגל, עד שהרגישה
שכתפיות התרמיל קורעות בבשר כתפיה. היא נעצרה, השליכה את התיק
על הרצפה והתיישבה עליו.
אורן המשיך ללכת, הוא בכלל לא שם לב שהיא עצרה. רק חצי דקה אחר
כך הוא שם לב שהיא בכלל לא לידו. הוא הסתובב ושב על צעדיו
לאחור.
"אני לא מבין? את רוצה שנפספס את האוטובוס ונתקע בחור הזה
הלילה?"
"אבל מאמי, כואב לי. אני לא מסוגלת ללכת יותר."
"די יעלי, תפסיקי כבר עם הבכיינות הזאת, זה הכל פסיכוסומטי. אם
לא תחשבי שקשה לך לא יכאב לך בכלל."
בלית ברירה יעל נעמדה על רגליה, שמה את התיק על גבה, נאבקה עם
הכאב המייסר והמשיכה ללכת.

 

"מאמי, אני לא מצליחה להירדם, לא נוח לי פה."
"די יעלי, זה רק עשר שעות נסיעה, פשוט תעצמי עיניים ותתעוררי
כשנגיע לאלמורה."
"אני לא מסוגלת, המשענת שוברת לי את הגב, אין לי מקום לרגליים
ובקושי מצליחה לנשום."
יעל הייתה מעוכה בכסא האמצעי. מימינה אורן נשען על החלון,
משמאלה הודית שכאילו עליה שר אינשטיין את "גברת עם סלים".
"אולי נתחלף? היא שמה עליי את הכרוביות שלה..."
"את חייבת להפסיק עם זה יעלי. את לא מבינה שזה הכל פסיכוסומטי?
אם אני מצליח לישון פה, גם את יכולה. את פשוט אוהבת לסבול, זאת
הבעיה שלך. גם אם נתחלף את עדיין תבכי שלא נוח לך. "
יעל השתתקה ובהתה במשענת הכסא שלפניה. היא כמעט הצליחה להירדם,
אבל נחירותיו הקולניות של אורן הפריעו לשלוותה.

 
יעל השתרעה על המזרון המלוכלך, לא היה לה כוח אפילו לפתוח את
התיק ולהוציא את המצעים שלה.
"יעלי אולי תקומי שנוכל לסדר פה קצת וללכת לישון כמו בני
אדם?"
"מאמי, אני לא יכולה, כואב לי..."
"מה עכשיו?! הגענו סוף סוף, את מוכנה להפסיק לבכות כבר?"
"אבל מאמי, קיבלתי קלקול קיבה מהדהבה שעצרנו בה בדרך, כל הבטן
שלי מתהפכת, ואם זה לא מספיק גם בדיוק קיבלתי מחזור..."
"די, אין לי כוח לשמוע את הבכי שלך יותר. את לא מבינה שזה
הכל..."
יעל הפסיקה להקשיב לצעקות של אורן.
בן זונה, אני רוצה לראות אותך מדמם מהזין ואומר שזה הכל
פסיכוסומטי.

 
בבוקר התעוררה יעל לקול צרחות מחרישות אוזניים.
"בת זונה! בת זונה! מה עשית לי? חתכת לי ת'גרון! בת זונה..."
"תפסיק להתבכיין כבר, הערת אותי."
"להפסיק להתבכיין?! את חתכת לי ת'גרון! אני מת! את הרגת
אותי!"
יעל הרימה את ראשה מהכר והציצה לעבר אורן. בשנייה הראשונה כמעט
שכחה את מה שעשתה בלילה, עד שראתה את גרונו המשוסף ואת הסדין
המוכתם בדם. אחר כך החזירה את ראשה לכרית ועצמה את עינייה. היא
הייתה עדיין עייפה מהנסיעה הקשה שעברה עליה אתמול.
אבל אורן לא הפסיק לצעוק, והרעש לא נתן לה להירדם.
"אני לא מאמין שעשית את זה! את הרגת אותי! איך עשית את זה?!
אני החבר שלך!"
"די, די, די כבר! תפסיק כבר לצעוק ולהתבכיין! אתה מפריע לי
לישון. וחוץ מזה אתה לא באמת מת. אתה לא מבין שזה הכל
פסיכוסומטי?"