תמונה פסטורלית; העיר הזאת שבה הדשא כל כך ירוק, לרוח יש ניחוח
מתוק, והטמפרטורה בדיוק במידה הנכונה. ואנשים מאושרים מטילים
ברחוב עם הכלבים שלהם, ורוכבים על אופניים וצוחקים, ואז נכנסים
לבתי קוטג' לבנים עם גגות אדומים.
בבועה הזאת.
בחוץ היה יום חם והאוויר היה יבש. האדמה החרוכה הייתה בוצית
ומלוכלכת. זבל היה מושלך בכל מקום.
ושם, מחוץ לעיר הזאת, בגבול בין השלמות למציאות, הוא ישב.  

רגליו היו משוכות לאחור, והוא היה רכון בתנוחת תפילה. ראשו
ופלג גופו העליון נעו קדימה ואחורה, קדימה ואחורה.
הי, ילד, מה אתה עושה כאן לבד? עם רגליים שנדחקות לסנדלים
קטנים מדי, ידיים וברכיים מלוכלכות מבוץ. עם חולצה קרועה ושיער
פרוע ומלא קשרים.
הילד מרים את מבטו מעלה, ועיניו זוהרות. כולו מלא בהתלהבות
ילדותית, חדוות אמונה ותפילה. כי הרי הוא אסף אותם במשך זמן רב
כל כך. כל בקבוק שראה; כמו אוצר. הוא סידר אותם בשורה, הניח
אותם זה על זה. יצר את המקדש שלו. מקדש זכוכית.
הבקבוקים היו בצבעים שונים: ירוק כמו דשא. כחול כמו הים. סגול
כמו קצת לפני הלילה. והשקוף היה הכי יפה; הוא היה אור השמש.
וכולם, כולם זהרו וסנוורו אותו בצבעיהם המשתנים: סגול, ירוק,
כחול. זהב של שמש. וקראו לו וסיפרו לו סודות ומשכו אותו,
והעבירו את דבריו אל אלוהים.
אלוהי הזכוכית.  
אלוהי הזכוכית שיושב בשמיים ויוצר דברים יפים ועוזר לאנשים
ואוהב אותם. אלוהי הזכוכית שהבטיח לו שיגרום לאבא להיות יותר
בבית. שיגרום לאמא לחזור.
"אלוהי הזכוכית" הוא לחש, "או אלוהי הזכוכית הגדול!"
ואז נשמעה נהמה מכיוון העיר והגיעו ממנה ארבעה ילדים רכובים על
אופניים. הם הגיעו מהעיר המושלמת, אבל באור החד של המציאות הם
נראו פחות מושלמים. יותר חדים; יותר קשים.
הילד נשא את עיניו והם נצצו כאשר ראה את האופניים שזהרו כמעט
כמו בקבוקי הזכוכית שלו. הילדים קפצו מהאופניים והתקרבו אליו,
קצת בחשש בהתחלה. "מי אתה?" הם שאלו, וכשלא השיב התרגזו ואמרו
"מה הבעיה שלך? אתה אילם? חירש?"
"איזה ילד טיפש!" אמר אחד מהם "מה הוא עושה כאן בכלל?"
"מסריח כאן!"
"הוא משחק עם הדבר הזה. תסתכלו! כל כך הרבה בקבוקי זכוכית!"
הילד ראה איך הם מתקרבים אל המקדש שלו, אבל הוא עוד לא הבין
שהוא צריך לחשוש מהם, שצריך לחשוש מאנשים אחרים. הוא היה ילד
שחי בעולם אחר, בעולם שבו אלוהי זכוכית קיימים, וצריך להתאמץ
ולאסוף בקבוקי זכוכית בשביל להתפלל אליהם. עולם שבו בקבוק
זכוכית ריק שווה יותר מבקבוק זכוכית מלא.
אבל אז הילדים התחילו לשחק עם הבקבוקים שלו, אבל בדרך לא
נחמדה. והוא נבהל. הוא קרא אליהם "הי מה אתם עושים?", ו-
"תפסיקו עם זה בבקשה!". אבל הם לא הבינו את השפה של העולם שלו.

אז הוא קם ונעמד לפני מקדש בקבוקי הזכוכית שלו, פרש את ידיו
ולבש הבעה עיקשת. "אסור!" הוא אמר "אלוהי הזכוכית יישאר לבד.
אתם הורגים את אלוהי הזכוכית!". הם צחקו.
ואז אחד הילדים דחף אותו, ובאור המעוות של הגבול, הוא נראה כמו
מפלצת. הילד נפל אחורה. הוא לא הצליח לעצור את עצמו. כמה
שניסה.
זכוכית מתנפצת. ועוד ועוד. עשרות בקבוקי זכוכית שהתנפצו,
התפוררו כולם למילוני חלקיקים קטנים. כמו פאזל. מיליוני
זכוכיות.
כל כך הרבה זכוכית.
ים של זכוכית.
השמש שיחקה איתו בקרניה וגרמה לו לזהור בסגול. ירוק. כחול. זהב
של שמש.  
הוא היה מוטל בים הזכוכית שלו. בלי כוח לזוז. בלי שיהיה מסוגל
להכיל את הכאב. ים אדום של דם התערבב עם ים של סגול. ירוק.
כחול. זהב של שמש. וים מלוח של דמעות.
הוא בכה. לא על הכאב שהכה בגלים את כל גופו. אלא על אלוהי
הזכוכית שלו.
אלוהי הזכוכית. אלוהי הזכוכית מת.
ומה יהיה עכשיו? מה יהיה עם אמא? אמא לא תוכל לחזור!
ואלוהי הזכוכית. אלוהי הזכוכית מת.
הוא שכב בים ולא היה לו כוח לקום. גם כשכבר נגמרו לו הדמעות,
הוא המשיך לשכב שם. וכששקעה השמש, וים הזכוכית נכבה לו לאיטו
כמו גחליליות, וכבר הפסיק להיות סגול ירוק כחול וזהב (של שמש),
ונותר רק אדום כהה, הוא קם וגרר את עצמו לבית. בית שבו חם מדי,
ואין אוכל ואין אמא.
והילדים עם האופניים? הם כבר מזמן חזרו לעיר המושלמת שלהם,
לבית הלבן עם הגג האדום. בית שבו אמא מחכה במטבח עם צלחת אוכל
חמה וגלידה לקינוח. ובבית יש מחשב וטלוויזיה עם 800 ערוצים,
ואבא שחוזר הביתה ואומר "הי קניתי לך מתנה". וארון שקוף
מזכוכית במטבח, שבו מוחזקים המון בקבוקי זכוכית צבעוניים,
מלאים בבירה וביין, שפשוט יושבים שם ואף אחד לא משתמש בהם.