חיה פעם ילדה בעיר הולדתי ושמה היה רונית.
היו לה טלטלים שחורים עיניים צוחקות וחן שכזה כמוהו אין מוצאים
הרבה בין האנשים. הוריה של רונית,מר.יצחק גלעט והגברת פנינה
אהבו את בתם מאוד מאוד ועל כן היו מרעיפים עליה צעצועים ובובות
וחיבוקים ונשיקות ומעל הכל ממתקים.לא פעם הינו קופצים אל רונית
בהפסקות או אחרי הלימודים ותמיד בגלל אותה הסיבה.

כמו באגדות היה ביתה מלא במיני דברי
מתיקה.מרציפנים,סוכריות,שלגונים,
שוקולדים וופלים,קרמלים וקרמים,אגוזים מסוכרים וכמובן
עוגות,תמיד היה אצלה בבית משהו חדש וטעים לנשנש.

ורונית,היא מצידה אהבה את המצב כפי שהיה באותם ימים אצלה
בבית.הכל היה לה הרי.היא היתה ילדתם היחידה של מר.וגברת גלעט
ותשומת הלב ואהבה לא חסרו לה,וגם לא שום דבר אחר.היא היתה
הילדה המאושרת ביותר בבית הספר וכולם רצו להיות בחברתה.כל
הבנים רצו אותה לחברתם והבנות האחרות,על אף קנאתם,לא יכלו
לנטור טינה זמן רב לרונית - כל כך חמודה היתה.

אך דבר אחד היה חסר לה לרונית,ורבות דיברה על כך עם חברותיה.
רונית רצתה לעוף.
לא במטוס או בדאון.
לעוף.לפרוש ידיים לצדדים,לנפנף וליסוק אל על גבוה גבוה מעל
העיר ומעל העננים.חברותיה לא ידעו מה להשיב לרונית כאשר היתה
מצהירה בהתלהבות : "יום אחד אני אצליח לרחף בדיוק כמו
השחף,באויר"
הן היו משתתקות ומפנות מבטן הצידה.( הרי גם כיום המצב היה דומה
)

חיפשה רונית וחיפשה,בספרים ובתוכניות טלוויזיה ובארון הצעצועים
שלה,משהו שיעזור לה לעוף.אך מה תמצא ? ספרים על אנשים בדיוניים
וסרטים על ילדי פלא עפים ואפילו בובת ה"מעופף" לא יכלו לעזור
לה - לרונית הקטנה - לרחף באויר.
עד שיום אחד עלה בראשה ניצוץ של רעיון.

היא תאכל ותאכל ותהיה חזקה,כמו שתמיד אמה אמרה שקורה,ואז יבוא
יום שבו תהיה חזקה מספיק כדי שתוכל להרים את עצמה באויר בכח
נפנוף הזרועות בלבד,כמו ציפור.
"בדיוק כמו הציפור !" אמרה לעצמה בקול וחברותיה השתתקו פתאום
משיחתם על אריק - התלמיד החדש והחתיך - והפנו מבטם אליה.

עוד באותו היום בחזרותה הביתה רצה רונית אל המקרר.היה בפנים רק
כרוב כבוש,שאריות תפוחי אדמה אפויים,וכמובן עוגת שוקולד.היא לא
אהבה כרוב כבוש,וגם לא היה לה חשק לתפוחי אדמה,אז היא לקחה את
העוגה אל חדרה ואכלה לשובאה.כשסיימה גילתה להפתעתה שגמרה לגמרי
את כל עוגת השוקולד הטעימה.אף פירור לא השאירה בצד.גברת פנינה
ידעה להכין עוגות מעולות,זו היתה גאוותה.

עברו ימים ושבועות.אריק החתיך נאלץ לשוב לרעננה ושבר מחרוזת של
לבבות בעוזבו.ורונית לא הפסיקה לאכול.בכל יום היתה חוזרת אחרי
בית הספר לבית וטורפת מכל הבא ליד,בעיקר ממתקים.וכצפוי חלו בה
שינויים בהדרגה.

גופה הקטן הלך והתרחב,אצבעותיה עבו וצווארה תפח.עכוזה הנכסף כל
כך על ידי הבנים בבית הספר גדל הרבה מעבר לפרופורציות מקובלות
עד שהיה קשה לה להתיישב בכסאה עם תחילת השיעור.הסנטר הפך
כפול,ואז משולש,והפנים היפות התעגלו לזוג לחיים גדול.כאשר היתה
הולכת היתה כמו מתנודנדת מצד לצד עת שיווי משקלה היה מתערער.

חבריה לכיתה,כמו שילדים נוהגים, לא קיבלו את השינויים האלה
בעין יפה.כבר לא אהבו את רונית כל כך.מעגל חברותיה הצטמצם וכבר
לא היו הבנים להוטים לנסות את מזלם בחיזור אחר ה'דבבא'.הם היו
צועקים אליה שמות גנאי ובדיחות מעליבות.היו מציקים לה בדדותה
ברחוב.אבטיח היא היתה בשבילם,חבית שומן מהלכת,בטטה.

אך לרונית לא היה אכפת.בסיפוק היתה מביטה במראה בכל בוקר וכל
ערב.היא תגדל ותהיה חזקה בדיוק כמו שאמא אומרת.

לאמא באותו זמן התחילו לעלות הדאגות עבור בתה,אך בכל פעם שחשבה
לעשות משהו ניעור בה רגש אמהי חזק - איך תוכל לעשות כזה דבר
לילדתה הקטנה,ולמנוע ממנה את הממתקים שזו אוהבת יותר מכל דבר
אחר.ולכן לא עשתה דבר.

עברו הימים.יום הולדתה של רונית קרב ובא.
ליום ההולדת שאלה גברת פנינה את רונית מה היא רוצה יותר מכל
למסיבת יום ההולדת שלה."עוגות " - השיבה רונית ללא צל של היסוס
-"ממתקים,וסוכריות,ופלים ושוקולדים וגלידות". וכך באותו יום -
19 באפריל - אירגנו מר יצחק והגברת פנינה  שולחנות רבים בגינת
הבית היפה שלהם וכסאות וקישוטים,ומעל לכל אוכל.

ניצחון קולינרי זה היה.לו היתה מועצת השפים העולמית מודעת
למאורע ודאי היו שולחים נציג ומזכים את גברת גלעט בפרס נובל
לפחות. אינספור צלחות ומגשים הועמדו בשמש החמימה,מלאים בפלאי
הקונדיטוריה ברמה עולמית.
דברי מתיקה מכל סוג וסוג היו שם,על צלחות ומגשים,רק מחכים לביס
הראשון,לנגיסה הראשונה,לטעימה הראשונה.

וכשארגנו מר וגברת גלעט את הכל,איחלו לרונית מזל טוב ושפע של
נשיקות ונסעו להם,הרי מגיע לבתם קצת פרטיות ביום הולדתה עם
חבריה והמתנות.הם לא ידעו שאף אחד מילדי בית הספר לא רצה לבוא
למסיבה,וגם רונית לא רצתה שיבואו - לפי חישובים שערכה
הנה הגיע היום בו תוכל סוף סוף לעוף.

יצאו הוריה את הבית והיא מיד לגינה רצה.
אחזה בצלחת עם עוגת הגבינה ותוך רגעים בלעה את כולה.ואז הרימה
את ידיה,בקושי מעט,ונפנפה אל הרוח...דבר לא קרה,היא לא עפה וגם
ריחוף קטן לא היה.מתוסכלת היא רצה לצלחת המרציפנים ומיד אכלה
את כולם.אחר כך שתתה מעט מיץ להירגע וניסתה שוב.ושוב לא קרה
דבר.
רונית התעצבנה,צעקותיה הנרגזות נשמעו למרחק רב באותו יום.
אחרי שנרגעה קצת חשבה לעצמה "בטח היתה טעות קטנה בחישוב,אך
עדיין אוכל לעוף אם רק אתאמץ מעט ואוכל מכל האוכל שפה.

והיא פתחה בזלילה.
לאט וביסודיות התלבשה על פינת החטיפים ורק הפירורים
נשארו..בעצם גם זה לא.עברה לשטרודלים וגמרה את
כולם.עוגות,סוכריות,אגוזים מסוכרים... אחד אחד התנפלה רונית על
כל אחד מהשולחנות שבגן ולא הפסיקה לאכול עד שהיה ריק מאוכל
השולחן.כך עברו שעה ושעתיים.

מפוטמת ומלאה עד עמקי נשמתה הרימה רונית את עינייה השמימה בתום
כדור הגלידה - האחרון מהממתקים אשר בגן.שחף חלף מעל וקרא
קריאה.נדמה היה לה שהוא קורא אליה אל רונית :
"עופי ילדה,את מסוגלת,עופי "

קמה רונית וניערה את הפירורים משמלת יום ההולדת שלה.היא טיפסה
בכובד על השולחן הריק לידו עמדה.היא תקפוץ ותנפנף בעודה
באויר,והיא תעוף.עזרה את כל כח רצונה ובלי להביט למטה קפצה
רונית מהשולחן בקול קריאה גדול " אני באה ! !"

אך כידוע צריך עולמינו הקר תירוץ משכנע במיוחד בבואנו לקוות
לניסים,ולהגשמת החלומות,ואולי הפעם לא השתכנע מספיק.
צללה רונית מטה אל אדמת הגן והשחף חלף והמשיך לעוף לאשר מקורו
מועד.

ועל הרצפה מתחת לרונית הצונחת נחה לה סיכה קטנה.היא נפלה קודם
לכן משמלתה החגיגית של הגברת פנינה,ועכשיו חיכתה כמו חרב
דמוקלס לבצע את הרע אשר טמון בה.נחתה רונית על הסיכה בישבנה
וכל כך מלאה היתה באותו רגע עד שלא עמד גופה בלחץ וכמו בלון
ענקי התפוצצה רונית בקול גדול ועפה סוף סוף, עפה לכל
הכיוונים.

סוף







הערה :

כמובן שבסיפור האמיתי רונית לא התפוצצה אלא הבינה שחלומה אינו
אלא חלום,ופנתה לדיאטיקנית.