הכבסים על החבל היו לחים מעט, עשיתי את דרכי ביניהם נלחמת
במכנסיים סוררים שהחלו מסתבכים בשערי. הסיטואציה הצחיקה אותי.
מתוך הכבסים הבחנתי ברבקה השכנה, פניה חרוצות הקמטים הביעו
דאגה. התחלתי מנווטת את דרכי בין הכבסים ופסעתי לעבר רבקה.
רבקה פנתה אליי בדברים, היא גמגמה ותיבלה את דבריה
בערבית-מרוקאית לא מוסברת.
מה היא רוצה?
רבקה הישירה את מבטה לעברי, לקחה נשימה עמוקה ואמרה: "קרה דבר
נורא". הדרמטיות שבדבריה כמעט וגרמה לי להאמין שזו שוב אחת
מההצגות של רבקה, אבל משהו בקולה אמר לי אחרת. משהו נורא באמת
קרה. רבקה נדמה, היא אחזה בידי ומחצה אותי אל החזה הריחני
והענק שלה. חשבתי שהיא קצת נסחפת אבל לא רציתי לפגוע ברגשותיה.
רבקה חיזקה את אחיזתה וסחבה אותי אל הבית. כבר במדרגות ידעתי
שמשהו נורא קרה, נשמעו צעקות מתוך הבית. רציתי לברוח, לא
להתמודד, אבל רבקה גררה אותי, אל תוך התופת הנוראית. הגענו,
רבקה שחררה את האחיזה, פתחה את הדלת והלכה, מותירה אותי לבדי.
הבית היה אחר, משהו בריח שלו השתנה, משהו זר ריחף מעליו וזרה
בעיני ערפל. ראיתי את אימי שרועה על הרצפה צועקת במלוא גרונה,
מילים לא ברורות, הברות קטועות מהולות בדמעות ובנוזלים. הערפל
שסימה את עיני ערפל גם את שמיעתי, לא הבנתי מה היא אומרת. כלום
לא נשמע לי הגיוני. אחרי מספר דקות הבחנתי שיש אנשים נוספים
בבית. שמעתי קול קורא בשמי, מנסה להושיט לי יד, לתפוס אותי.
שוב נמחצתי לחזה גדול, ריח זר עלה באפי, נאבקתי ונעצתי את
ציפורניי. "שמישהו ייתן לה ווליום... שמישהו ירגיע אותה".
אחרי שנרגעתי הבנתי ששום דבר לא יחזור לקדמותו. העולם השתנה,
חסר בו אדם יקר ואהוב שנהרג במלחמה עקובה מדם.