ירח שר סרנדות ליום שהלך...
כמו חושך הליל-פיתולי נפשי...
נקודות קטנות זוהרות באויר-
גחליליות במעוף חופשי...
מתחבאת מהאור, מתרסקת מגובה...
נחמות קטנות בעלטה מחפשת...
מאבדת אישים, מוותרת לרוע...
שותקת על עיקר ועל שטות מדסקסת...
מעבירה את זמנה בלנגן שוב ושוב
בכינור מדומה בחיי מיותר...
באחיזה כוחנית של הולכת לפול
תופסת נפשה את עולם כמיתר.
ציור דמיוני בראשה מתלווה מנגינה...
חלום אחרון מתכסה בסדין החלל...
ממלאה ברצון את החסר...
מעשירה באכזבה את הדל...
את היופי הסופי של חיפוש
לא תוכל להפנים ...
את הרסיסים של נחמה
עונדת לצווארה כפנינים...
כמו צעקה בדממה נעלמת...
מתמוססת במרחבי הלבד...
כמו תועה במדבר מצמא- דועכת...
מוצאת לשניה ומאבדת לעד... |