בזמן שכואב לה,
היא חושבת לה על מקום אחר.,
מקום בלי כאב,
מקום שליו,
היא מנסה לדמיין מה היה קורה אילו,
אך לפתע נזכרת כי אילו אינו קיים.


מחשבות מסוג זה
מבסיסן רק מחלישות,
קשורות באופן ישיר למנגנון הדמעות.
מפילות אותך כל פעם מחדש,
מאפסות את כוחותיך-
לרמה מינימלית נמוכה יותר

בתקופה ישנה,
הייתי אחרת.
אולי לא רק קטנה,
אלא גם קצת פחות בוגרת.
היה גם אפור
ולא רק שחור ולבן.
הכל היה ברור וחד,
ולא כמו עכשיו שיש גם ליד.

ותראו אותה היום,
כבר הרבה יותר בוכה,
בוכה כשלא רואים,
בוכה כשאנשים לא מסתכלים.


לבכות זאת לא בושה,
אך מדוע אינך מבינה זאת, ילדה?

לבכות זה בסדר,
לבכות זה טוב ללב,
זו הדרך לפרוק,
זו הדרך להשלים עם הכאב,
וזו עוד מתביישת,
ואיני מבינה על מה,
תבכי ילדה זה בסדר,
גם אם את כבר גדולה.

וברגע אחד
דקה של שקט
לפתע היא יותר מסכימה
היא כבר לא משתנקת
הדמעה זולגת והיא
את אותה הדמעה לא עוצרת.
רגע לפני שהדמעה כבר ליטפה את לחייה
היא הושיטה ידה וניגבה כאילו לעולם לא הייתה.
ספק אם בושה היא שתקפה אותה
או אולי התעשטות ריגעית
מתי תתגברי על זה כבר
לא את כל הדמעות צריך לנגב.
חלקן מרטיבות את היבש
וגורמות לו ללבלב.