טוב. אני מודה, קודם חשבתי על משפט. משהו בסגנון של: "עגלי
זיעה פילסו דרכם בינות קימורי גבי". אחר-כך קפצה לי הכותרת
"חיים בצל האין ספק". וסיפור עדיין אין לי. וואלה. אין לי
סיפור. אין לי מה לספר. היו זמנים שסיפורים היו יוצאים לי כמו
מים שיוצאים מתוך ברז. אבל היום, אתם יודעים, אם כל המצב של
הכנרת, והפיחות, והמלחמה באפגניסטן וכל הלחימה הבלתי נגמרת
בשטחים ושלא נדבר על הפרפר שניפנף בכנפיו בהרים האלפיים ושהכל
זה בכלל בגללו, כי אני, מה לעשות, מאמין גדול בתורת הכאוס, ואם
לא הייתי מאמין אז אולי בכלל הכל היה בסדר והיה לי סיפור
לספר.
היום אני מספר לכל אדם חדש שאני רק פוגש, פיקציות. שזה לא
בדיוק כמו לספר שקרים, זה יותר כמו לספר מעשיות.
"היו היה פעם איזה אחד שקראו לו... לצורך העיניין דירק, והדירק
הזה, הוא היה איש מאוד מיוחד, היו לו כנפיים בגב, והוא ידע
לרקוד סטפס ולהכין פנקייקס באותו הזמן, שלא נדבר שהוא ידע
לעשות גם כל דבר בנפרד שזה מיוחד בפני עצמו....." וכך הלאה.
ומכל פיקציה אני סוחט דמעות, או מחיאות כפיים וכולם נורא
מעריצים אותי ואת הפיקציות שלי, שלגביהם הם אמיתות מוחלטות,
ואיזה כיף לי שאני יודע סטפס ושהפנקייקס שלי יוצאים פריכים
בשוליים כמו שהם אוהבים. והאמת, שאיש מעולם לא ניסה לבדוק אותי
ואת הפיקציות שלי. יש לי פנים שמשדרות אמינות, זה מה שאומרים
לי האנשים. את האמת, חשבתי על איך זה יהיה אם אני אהיה
פוליטיקאי, אני עוד עלול לגרום לכולם שיש שלום ושהכל בסדר,
אולי אפילו ערפאת וסדאם חוסיין יאמינו לי, יש לי פרצוף שמשדר
רמת אוניברסלית. אולי בגלל זה הם חושבים שאני המשיח. וזה לא
נורא שאין לי חמור לבן, וזה אפילו לא נורא שאין לי רשיון אפילו
על טוסטוס. וזה לא נורא שאני דסלקט עם שגיאות כתיב. אנחנו חיים
בעידן המודרני אז משיח יכול להיות גם בלי טוסטוס, על אחת כמה
וכמה בלי חמור.
יש דבר אחד שלשמו אני עדיין נושם, זה למקרה שמישהו מכם תהה לאן
אני חותר, ולשם מה אני מזהם את החלל הקוסמי במילות הבל. אני
נוהג לתת לכל מי שרק חפץ בזה, תשובות. יש לי הרים של תשובות
לכל השאלות בעולם. יש לי אפילו תשובות לא נכונות לשאלות נכונות
ולהפך. אבל שאלה אחת שאני כבר שואל את עצמי מליון של פעמים,
עדיין לא מצאה אצלי תשובה. שאלה אחת קטנה ומסכנה: "מה זה החרטה
הזה?"
וככה בשביל לסבך לעצמי את החיים היא צצה לה כל פעם בהקשר אחר.
מה זה החרטה הזה שאני מנסה לכתוב? מה זה החרטה הזה שאני מתבונן
בו? מה זה החרטה הזה שמתבונן בי? ולשאלה מה זה בדרך כלל יש לי
איזה פיקציה לספר. אבל החרטה זה הדבר שתוקע אותי.
אני יכול להגיד מה זה ולמה זה. אבל אני עדיין לא יודע למה זה
חרטה.
אז בשביל לעשות סדר בבלאגן אני הולך להתחיל הפעם מהסוף. אני
יתחיל מהכותרת, ואני יתחיל להסוף שלה, מהספק. ואני מבטיח לחבר
לזה איזו פיקציה עסיסית כדי שכל המנויים שלי יוכלו למחוא לי
כפיים ולהגיד שאני המשיח.

ספק:

לפני שבוע פגשתי איזה איש אחד שאמר לי שלא משנה מה עשיתי בחיים
זה לא היה שווה כלום, כי אני רציתי להגיע לגדולות ועשיתי בדיוק
את ההפך: הגעתי לבינוניות מטורפת. אני לא מקשיב לאנשים שאומרים
לי שאני טמבל, זה רע לבטחון שלי. אבל כל איש אפילו אם הוא ממש
איש לא חשוב בעיניי ובעיני רבים, כל איש שהוא יכול לגרום לי
להבין בסוף עד כמה אני מוטל בצל של ספק. כל קיומי הוא ספק אחד
גדול וזה יכול להיות רק בגלל שאמרו לי "בוקר לא כל כך טוב אבל
אם אתה מתעקש אז בוקר מצויין גם לך". יום שלם אני מעביר
בוויכוחים, מי, מה, למה ואיך זה שהבוקר הזה התחיל מצוייין ובין
רגע הרסו לי אותו? יש לי מסורת ארוכה של שגיאות מחשבה, כל מה
שאי פעם חשבתי התברר לי כהפוך. מעולם חברה שלי לא אהבה אותי,
היא תמיד נצלה אותי כדי לחוש קרבה רגשית, לי ולרגשות שלי היה
קשר מקרי לחלוטין. לא שזה הפריע לנו להיות יותר משלוש שנים
ביחד. ומי גילה לי את האינפורמציה הזאת אתם שואלים? ובכן, הלא
זה החבר הכי טוב שלי, שלמרות שיש לו בעיות קשות עם נשים, הוא
עדיין מוכן להודות באמת, גם אם נשים עושות לו טוב ולו לרגע קט.
ובאשר אליו, רק לאחרונה גיליתי שהוא ניצל אותי בשביל לבנות את
הבטחון העצמי שלו:
"בטח, למה חשבת שאני מספר רק לך את התאוריות הכי חשובות שלי?
כי אתה כמו טמבל מהנהן, ולי זה עושה כוח להמשיך לזיין לעצמי את
השכל, ושאני אפילו עושה את זה טוב". זה מה שהוא אמר לי. הרגשתי
כמובן חרא לאללה, אבל זה לא משנה את העובדה שאני שמח שהוא
איתי, ושהוא בעצמו גורם לי להרגיש לא רע עם עצמי. אז רגע, מה
זה אומר שגם אני נצלן מנייאק? אינטרסנט מסריח? זה נוגד את כל
התאוריות העמוקות שלי כלפי האנושות, ושעוד נותר בה ושתמיד
יוותר בה טיפה מועטת של רוך.
אין לי בטחון, אבל משום מה, עד לפני שבוע, וגם זה לא מדוייק,
הייתי בטוח שאני בטוח. ואם מישהו היה אומר לי ההפך, הייתי
מאמין לו אבל זה היה עובר לי מהר, וזה מפני שלא היה לי ספק,
ולו אפילו ספק קטון, שאני יודע לשקר לעצמי כשצריך. אז אם היה
צורך ואכן היה, הייתי משקר לעצמי ש"רק בן אדם חסר בטחון יכול
להגיד לחברו שהוא חסר בטחון". נכון, אמרת הקסם. ואחרי אמרה
שכזאת לא צריך אלוהים. בשניה וחצי, בלי להתפלל התרומם לי
הבטחון.
אבל היום גם בזה אני לא מאמין. זהו. מתו כל הפרות. קדושות ולא
קדושות. פשוט חוסל הענף. ודווקא במצבים כאלו הכי צרכים איזו
פרה לעת צרה. וזה נורא מגוחך ופתטי לנסות ולחפש לך אחת כשאין
בנמצא.
חבר טוב שלי, שהכרתי רק לפני שבוע וחצי אמר לי שעכשיו אני יכול
להתחיל לחשוב על המוות, כי מי שמחפש ימצא את מה שהוא חיפש רק
במקום האחרון בו הוא חיפש. ואחר כך הוא מפסיק. אני לא רוצה
למצוא בסוף. אבל שוב הבנתי שאין ברירה. לעולם אני יכול לשקר,
לעצמי כבר לו. אז כדאי שאני אתחיל לחשוב על המוות.

האין:

לפני שבועיים בדקו אם אני באמת יודע סטפס. האמת היא שלא רצו
לבדוק אותי, בסך הכל רצו שאני אמלא את תפקידי כמשיח ואבדר
אותם. לך תגיד למעריצים שלך שאתה לא באמת משיח, אלא סתם
פיקציה. אז התחלתי לרקוד סטפס. ובאמת האמנתי שאני יודע. למזלי
אף אחד מהם לא ידע סטפס אז כולם חשבו שאני באמת רוקד. אפילו
לימדתי מישהי כמה "תנועות" ואחר הצהריים אפילו עלינו לשתות
אצלה "קפה". טוב זה לא באמת היה קפה, אבל בכל זאת היה טעים
ומעורר.
הם כולם נורא חייכו כשראו אותי רוקד, ובהתחלה חשבתי שהם צוחקים
עלי ולא ממני. למרות שגם אם הם צחקו ממני זה היה יכול להיות
מאוד מביך. אחרי היום הזה החלטתי שאני קובע לעצמי כלל: אם אני
בונה על עצמי פיקציה מייד לאחר מכן אני מתחיל ללמוד באמת,
מינימום סיכויים לפשלות. אז התחלתי לקרוא על סטפס, ואחר כך גם
על גיטרה וגם על באנג'י באוסרליה. וגם קניתי ספר תמונות מנפאל
כדי לדעת איך נראים המקומות בהם, כביכול, הייתי. למזלי יש לי
פרצוף שמשדר אמינות, אז אני בסדר. ואני מקווה, לפחות כך אני
רוצה להאמין מכל מצב הייתי יוצא בזול. כי בכל זאת מתי שהוא אני
ישלם את המחיר, ועדיף שהוא לא יהיה מופקע.
הדבר הכי נורא בכל העיניין הזה הוא שאני מכיר את עצמי טוב
ועדיין מאמין לפיקציות של עצמי. ובכל זאת הן פיקציות, ואני
יודע שהן פיקציות.
בחיים אי אפשר להתקיל אותי בשאלה שאני לא אדע עליה את התשובה.
אני חי את הפיקציות האלו. הן שלי והן אני! בהן אין לי ספק. יש
לי ספק בהכל חוץ מבהן. בעצמי אני מטיל ספק, לא במשיח שבי.
ואולי זה טוב. אולי אני עוד יגשים את כל הדברים האלו, את
הבנג'י באוסטרליה ואת המראות של נפאל ואת הגיטרה והסטפס. את
הפנקייקס הצלחתי דווקא לא רע אבל עדיין לא תוך כדי סנפלינג
מהטאג' מאהל. העיניין הוא שאני בכלל לא חושב על ה"אולי זה טוב"
הזה. זה לא מעסיק אותי. הפיקציות שלי הן פשוט אני ולו רק בזכות
כל אלו המאמינים להם בחיוך מעריץ. וזה בהחלט לא טוב. כי אני חי
באין ספק, והספק מנקר אותי בשנתי ולצערי זה כבר ממש מתחיל
להשפיע על הפיקציות שלי. החשש הגדול שלי הוא שזה עוד ישפיע על
החזות המשיחית שלי. ואז זה יהיה רע, כי אז אני כבר לא יהיה. לא
אהיה בכלל. לא לכאן ולא לכאן. ואולי מה שבכל זאת יניב מזה טוב
זה שאני סוף סוף אמצא את מה שאני מחפש. אולי איזו פרה למרגוע.
ואולי לא... וזה אפילו יותר מלחיץ.

הצל:

היו היה פעם איזה איש אחד, קראו לו דירק והוא ידע לרקוד סטפס
ולהכין עוף בנוסח סצ'ואן בעת ובעונה אחת. היא ידע להכין את זה
אפילו בשתי עונות: בחורף ובקיץ! אפילו בעונות המעבר! וגם
בחו"ל. דירק היה איש משכמו ומעלה, באמת, בחור רגיש וסמפטי, לא
מתבלט, קורא ספרים, איש חכם וגדול, והיו לו חברים, והיתה לו
חברה שאהבה אותו. ולדירק לא היה חסר דבר בעולם, דבר מלבד העולם
עצמו. דירק, כך אומרים, היה מגלומן לא קטן. היש דבר כזה מגלומן
קטן? ודירק עליו אני מספר לכם כעט היה מגלומן מוכשר. היא ידע
לקנות את לב ההמון. אם רק הייתם נותנים לו במה הוא היה יכול
לתמרן אתכם לאן שרק היה רוצה. כשהיה קטן, הוא היה נואם לבדו
בחדרו נאומים שלמים לאומה דמיונית והוא היה משכנע אותם שהעולם
שייך להם ושהם יכולים לכבוש אותו אם רק היו רוצים בכך. הוא היה
מספר להם כיצד יוכלו לעוף אם רק יאמינו בזה. הוא היה מדבר איתם
על האמת כדבר המשחרר מעבדות השקר. הוא דיבר איתם במילים יפות:
תבראו אתם את המציאות של עצמכם, תאמינו בעצמכם, תאהבו את
עצמכם, תתקשרו עם עצמכם. וכל העיניים היו נשואות אליו. נשואות
בברית קדושה. אך אם השנים הוא גידל לעצמו איזה צל קטן. צל
שגדל. צל כזה שעקב אחריו לכל מקום. צל ששמר שיאמין במה שהוא
אומר. והצל הזה דפק לו את החלומות המגלומניים שלו. איך אדם
יכול להטיף לאהבה ובאותה העת לבקש הרס על העולם? איך בן אדם
יכול להאמין בחופש ובאותו הזמן ללכת ולכבו יעדים ולבבות? בן
אדם, בן אנוש לא מסוגל לכך. גם לא משיח. וכשאנשים היו רואים את
הצל שלו הם היו נבהלים: "הנה המשיח, הנה האיש הגדול, היה החכם,
אין יותר קולות מלבד קולו שלו". ודירק לא יכל לאכזב. לא אותם
ולא את עצמו ולא את הצל שלו. דירק הזה שנועד לגדולה מצא לעצמו
בינוניות. והוא האשים את עצמו. כי הוא האמין שכל מה שקורה לך
בחיים אתה הבאת על עצמך. אתה זה זה שבחרת. דירק לא היה בוחר
במגלומניות. וזה רק בגלל הצל השחור הזה שעקב אחריו והעכיר את
חייו שהיו אמורים להיות גדולים ואדירים.
וכך, לדירק נשארה האומה הפיקטיבית שתלך אחריו, אחריו ואחרי
הפיקציות שלו. אומה בצורה של צל טורדני. צל שכל מבוקשו הוא
שאדונו יאמין בדבריו שלו.
אפילו לדירק כבר קשה להאמין בפיקציה של עצמו.

החיים:

החיים שלי הם הרבה יותר פשוטים ממה שאני מראה כאן. אני בוחר רק
מה שפיקנטי. ואם עשיתי את זה טוב (ואתם תהיו השופטים) אז אולי
עוררתי בכם ספק קטן האם כל מה שאמרתי בכלל היה אמיתי.
אני אוכל ארוחות בוקר כמו כולם. ואני לומד במוסד אקדמאי. אין
לי אהבה כרגע, אולי תהיה לי בקרוב. כמו כולם אני שואל את עצמי
מתי באמת היא תגיע. וכמו כולם אני משוכנע שהיא כבר כאן. ואני
אוהב טבע וחיות, ואני לא באמת עושה סטפס למרות שהפנקייקס שלי
לא רעים בכלל. ובחיים אין מוסר השכל ואולי בגלל זה גם אין
סיפורים מעניינים. אבל אני כבר לא מספר פיקציות. וזה רק בגלל
שאני חי חיים שהם בצל האין ספק.
ושתדעו, אם אין ספק אין פיקציות. אם אין פיקציות אז מתעורר לו
הספק.
ורק כדי להמחיש לכם את זה לרגע...
תתארו לכם עולם שבו דירק לא כותב סיפורים, איך נראה עולם כזה?
אותי המחשבה הזאת לא מטרידה יותר מידי. כמו שאמרתי, אני עדיין
מחפש לי פרה טובה למרגוע. ואני בטוח ימצא אותה מתי שהוא. ואולי
היא כבר כאן.