את תקומי בכבדות, מלטפת את הבטן הגדולה שהולכת מלפניך, זו שאת
סוחבת כבר שבעה חודשים, ויודעת שאת כבר אוהבת את האדם הקטן
שגדל שם, עוד לפני שממש ראית אותו.

תלכי ללוש חלות לשבת, לא כי אי אפשר לקנות גם פה, בחנות
היהודית, ושלך אפילו יוצאות פחות טעימות, אבל את אוהבת לדעת
שעשית אותן לבד, וששמת בהן קמח מלא ובכך, את מרגישה, הילדים
וגם הוא, התינוק הגדול שישן איתך, אוכלים קצת יותר בריא.

את תלושי את הבצק במטבח והוא יידבק ליד ויהיה לך חם, למרות
הנוף החורפי- אירופאי שתראי מהחלון.

בת הארבע שלך תצהל "כמה אדים עולים מהקערה" כשתשפכי ותוסיפי
לעיסה קמח, ויתווסף פנימה כשהוא מעלה עננים. מוחה הילדותי
כנראה מניח שאם יש עננים זעירים באוויר אלו בוודאי אדים ולא
דבר אחר.

תגרשי זבוב טורדני וכל הזמן הזה, עם התינוק שבועט בבטן
והמחשבות הנעימות על הסופשבוע הקרב, הוא ירוץ לך במוח. ההוא
שאהבת יותר מכולם והרגשת שזה הוא עוד הרבה לפני שנגעתם.
הוא שחשבת שתהיי איתו תמיד וכמה נעים יהיה לגדל איתו ילדים.

הוא שפעם עשה מעשה טיפשי ואת בכית, ולא דיברת איתו והכל נראה
נורא. אבל גם כשבכית ידעת שעוד יהיו לך תינוקות בבטן, ושאת
תגדלי אותם והם יהיו הכי מקסימים והכי נכונים בעולם, ולא משנה
מה יהיה בינכם.

בעלך ייכנס, נושא זר פרחים כי בא לו לפנק אותך, הילדה תרוץ
אליו "אבא , אבא!" והוא מרים אותה ומסובב אותה תוך חיוך מתנצל
אליך.

אולי זה הוא ואולי לא, אבל לך יהיה נעים ואת תהיי מאושרת,
וכשהגבר שלך בלילה יחבק אותך מאחורה, כי רק כך את יכולה לישון
עכשיו עם הבטן הגדולה, וילחש לך שהוא אוהב אותך, את תהיי כולך
שוב מלאה באהבה.

וכמה שבועות או חודשים בגיל עשרים ייראו לך רק במעורפל
ומטושטש.
אבל את בכל זאת תזכרי.
וגם תדעי שמה שיש לך עכשיו הוא יותר טוב.