צלם כהה מתהלך לו בין העננים, זורע טיפות של מוות בין טיפות
הגשם, לעיתים כאן, לעיתים שם, בכדי שלא נדע מאיפה זה בא
אלינו.
אבל אני - בעדינות מוטורית של נפח זכוכית אעצב את שארית הנפש
של עוקביי ועקבותיי, למען יפרו וירבו, ויראו וייראו, גם אם רוב
עוקביי הם לא יותר מצלליותיי, אעשה כמיטב יכולתי שהן ישארו גם
אחר שקיעת החמה. והיופי, או אולי הכאב שבעיצוב זכוכיות הוא
שהתוצר הסופי יהיה ידוע לך רק זמן רב אחר שהן מתקררות, ועד אז
נותר לך לא אלא לקוות שהמציאות המתקדמת בתוצאותיה אליך, תזכיר
לו בקצת את תוכניות המקור שכבר מתחילות לחלוף מראשך. בכל אותו
זמן ביניים, רוחות קדמוניות האורבות לאשר במצבך, יוגלו מין
האדמה כאילו היא סולדת מהן, כהר געש, ויצברו לאט לאט תאוצה
מדהימה. תחילה נוח מאד להתעלם מהם, ולהתייצב בהזייה קנאית על
אגם חסר-אדוות באמצע מדבר שלאו דווקא נמצא על כדור-הארץ,
ואיכשהו להבטיח כי הרוחות שם רק מבדרות את שיערך. הנוחות תישאר
יחד עם התגברות הכוח הקדמוני. בצעד חכם כביכול, תנתר בין הזייה
להזייה, בין אגמים במדבר לפרחים ענקיים, בין בארות זוהרים
בסגול אדמוני לכוכבים הקופאים מרוב בדידות. בשלב מסויים הנוחות
תהפוך מגוחכת עם ההתגברות הקדמונית, וכבר אין מה להשוות במערך
הכוחות, ואין באמת אפשרות להמשיך ככה. כאן תבין שעד עכשיו
טעית, ובמקרה הטוב בסך-הכל סטית ממסלולך במעט, ובמקרה הפחות
רצוי - התקדמת עד כה בכיוון ההפוך לגמרי. רק אז הרוחות
הקדמוניות רווית בך עד כי כמעט די להן. רק אז מובן שרוחות הספק
הללו מכוונות את דרכך. כעת אתה נשבע בלב אמיץ מול דמות ירח
הרוקדת בין גלים חלושים ומול צוקים מדבריים אינסופיים, שלעולם
לא תשכח את אותן רוחות, ואתה אחד איתן. כאן עולה השאלה מי אתה
ומה מקומך וייעודך, כי להגיע לסולם זאת חוכמה לא קטנה, אבל
לעות בה זו כבר תבונה. תבונה שרבים מוותרים עליה, אף-על פי
שהיא מאד פשוטה לתפיסה. הויתור, אגב, בא מתחושת שובע מדומה
ומוטעית שבאה עקב האיחוד עם הרוחות. אז ככה למעשה חצאי מעגלים
בכל העולם נסגרים, כביכול, מדי יום ביומו.
ופתחת את עיניך .
פתחת את עיניך וסובבת ראשך, למצוא את עצמך יושב בפאב באמצע
הלילה, מנסה להרוות את עצמך בבירה נוספת ולדבר עם חבריך הטובים
על רוחות קדמוניים ופרחים ענקיים, ומגלה להם ולעצמך שבזמן
האחרון אתה מרגיש כצללית כהה הנודדת מענן לענן, הזורעת שכול
וצינה, פעם פה ופעם שם.
ואז יום אחד, בין פינות ביתך, אתה מוצא חדר שכנראה שכחת מקיומו
עם הזמן, שלמזלך לא ננעל. בתוכו נמצאים כל צלליותיך המעוצבות
באש וחול, כאנדרטות קרחיות לזיכרון שתם זמנו. אתה מגלה שהן
התגבשו בדיוק מילימטרי בהתאם לתוכניותיך, אבל שכחת שהן נוצרו
למען יפרו וירבו, ויראו וייראו. כעת הן מזכרת לתקופה בה הרשית
לרוחות להוביל אותך, מבלי משים, לייעודך. כן, גם אז הרוחות היו
עימך, פשוט לא שמת לב. זיכרון זה לא משנה את העובדה שבכך
שנעצרת רגע לפני ולא טיפסת הלאה, למעשה קברת את הרוחות מחדש
במו-ידיך, גם אם לא ידעת.

אגב, לא משנה לאן תמשיך מכאן, על אותן הזכוכיות אתה תשמור
כאילו החיים שתמיד רצית שיהיו לך תלויים בהן, שכן צלליות
זכוכית אלו הן הדבר היחידי שמוכיח לך שהיה לך סיכוי.