ביום שהכלבה שלי מתה, הלכתי כל הדרך לדולינה והתיישבתי על האבן
שליד המדרגות שיורדות למערת פאר.שלפתי את המקטרת(תודה למיכל,
שהיא יותר כלבה מהכלבה שלי) ואת שקיק הטבק, ועישנתי וחשבתי.
חשבתי על זה שהיא מתה כי ההורים שלי לא הסכימו להוציא עליה עוד
איזה כמה מאות שקלים. אני לא מאשים אותם או משהו, גם ככה היא
הייתה זקנה. אבל המחשבה הזאתי נתקעה לי בראש ולא רצתה לצאת. או
שאולי אני לא רציתי להוציא אותה.
חשבתי על זה שאני עצוב עכשיו יותר מכשסבתא מתה. גערתי בעצמי
שזה לא מכובד לאהוב כלב יותר מסבתא ואז גערתי על עצמי על זה
שגערתי על עצמי, כי מי אמר שצריך להתייחס לבני-אדם יותר טוב
מלכלבים? סך הכל יש כלבים שמתנהגים כמו בני-אדם ויש בני-אדם
שמתנהגים כמו כלבים.
את פירט קיבלנו כשהיא הייתה בת 3. איזה מישהוא שנסע לחו"ל נתן
לנו אותה, כי הוא לא רצה לקחת אותה איתו. אני זוכר שרק בשביל
להכניס אותה לבית היינו צריכים לדחוף אותה ולשדל אותה
בנקניקיות.אבל מהר מאד היא הסתדרה ואפילו היה לה מין חדרון
משלה, עם סמיכה ישנה ומים ואוכל.
אני חושב שפירט היא הכלבה הכי מנומסת שהיכרתי, ואני בחיי זכיתי
להכיר הרבה כלבים. היא אף פעם לא ליקקה אף אחד, וגם המעיטה
לקשקש בזנב. אני חשבתי שזה בגלל שהיא סנובית, אבל אחרי זה
הוסבר לי שהחברה השוודית של מי שנתן לנו את פירט חינכה אותה
בקפדנות, כמו נאצית.
כשפירט הגיעה אח שלי מיד הכריז עליה בעלות. לא משנה שהוא התנגד
להבאתה ושהוא רצה רוטויילר(לכו תבינו ילד בן 12), מאז שהיא
הגיעה הוא התנהג אליה כמו שהיא קודם כל הכלבה שלו, אחרי זה
הכלבה של שאר המשפחה.והיא באמת אהבה אותו יותר מכולם. הוא תמיד
היה מבלה איתה את השעות החופשיות שלו, ותמיד היה ממציא לה איזה
משחק או איזה קפיצה מאתגרת. פירט היתה הכלבה הכי טובה בעולם.
גם כשעברנו בית היא מיד התרגלה, אפילו לא היינו צריכים להסביר
לה.
כשאני מסתכל על החיים שלי מנקודת מבט כרונולוגית, אני תמיד
מציין את הגיל שלי או הכיתה בצמוד למאורעות שקשורים בפירט.
את ההמלטה הראשונה שלה היא המליטה מתחת למיטה שלי. הלכתי לישון
ואז התעוררתי. אח שלי צעק עלי שאני עושה  רעש, ולא הבנתי למה
הוא התכוון.הוא התכוון לגורים שהחלו לצאת מרחמה.הם עשו הרבה
רעש, אז אח שלי עבר לישון בסלון, אבל אני נשארתי לישון בחדר,
וכשהתעוררתי כל הגורים היו בחוץ וינקו, ופירט ישנה.
את ההמלטה השניה שלה פספסתי, הייתי באיזה טיול שנתי.
לקראת סוף כיתה י', אח שלי איבד ענייון בפירט והחל להתעניין
יותר בבחורות. ואז, באופן בלתי מורגש, פירט עברה בירושה ממנו
אלי. אני הייתי משחק איתה,מאכיל אותה,רוחץ ומסרק אותה. כשהייתי
הולך לעבוד במטבח היא הייתה קמה באישון לילה כדי להגיע לשם
לפניי(היא הייתה כבר זקנה והיה לה קשה לעלות במדרגות). ובעבודה
המגעילה וכפויית הטובה הזאתי, הרגעים היחידים שאני זוכר לטובה
היו הארוחות, שהייתי גומר לאכול אותן מהר ורץ לשחק איתה, או
סתם להסתכל  עליה נושמת. כשהיה לה דלקת באוזן, אני הבאתי אותה
לוטרינר, ואני נתתי לה את התרופות יום יום. אבל אז התחילה השנת
שירות שלי, והלכתי מפירט, בעל קורחי. והיא נשארה בלי תשומת לב
ובלי מספיק אהבה. עד מותה  היא הייתה שוכבת מחוץ למטבח, מחקה
שאני אצא ואזרוק לה איזו חתיכת בשר.
אני לא מאשים אף אחד, אולי את עצמי, אולי את העולם שעושה כלבים
יותר טובים מאנשים, ואז משאיר אותם בלי אהבה. לא הייתה וגם לא
תהיה כלבה אצילית כמו פירט. היא הייתה ליידי עם זנב, שלימדנו
אותה לא לפחד ללכלך את השמלה.
ביום שהכלבה שלי מתה, הלכתי הביתה וסחבתי אותה על הידים.
ולמרות שתמיד צחקנו עליה שהיא שמנה, היא לא הייתה כבדה לי כלל,
כמו ריחפה איתי אל קיברה מתוך רצונה החופשי. ותמנתי אותה על יד
הדולינה, ומעל קברה נתעתי עץ אגוזים, כי היא כל כך אהבה לאכול
אותם.