[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדם קדם
/
העשן

הוא לא היה מדען, שעה שדיבר על העשן.
מכורח הדברים והזמן שעמד, השיחה קלחה. הקשבתי. הוא זכר שידור
טלוויזיה ישן, בש"ל:

-"השדרן אמר ש'מהשולחן הזה הם יקומו בשעה שיעלה עשן לבן'. היה
אפשר להבין, גם לדמיין את הגוון, שהוא כמו ענן כבשים. ואם
הייתה כוונה אחרת, אזי כשל נוצות עפות המתרוצצות בשמים בלי
כנפיים".


כשאמר כך הרהרתי בדבריו. אמת, לי אישית לא היה עניין מיוחד
בעשן. אבל הוא המשיך. למדתי להכיר אותו, הוא יעמיק ויפרוש את
משנתו באופן מחודד, עד שגם בראש קצה דבריו המחק נמחק והעיפרון
נשחק לחלוטין. אבל הפעם הזו הייתה שונה, אחרת מתמיד. דבר מה
טרד את מנוחתי. בחרתי ללכת עם התחושה ולהאזין עד תום.

הגם שהעיסוק הזה במרכיבי וסוגי העשן הצטייר לי כעניין הדומה
לקבלן, הבונה בניין מהאוויר כלפי האדמה באתר, ומניח את
יסודותיו במעיין. אלמלא הכרתי את ידידי בנפתולי חשיבתו, אולי
הייתי מסיט את הנושא וחונק את השיחה באיבה כמו שחונקים עשן.
בעודי מהרהר, מייד הוסיף:
 
-"לאנשים החיים כיום לא ממש חשוב לזהות בהם פנים או לשחזר להם
עצמות חסרות, ואו עד שיעלו בהם גידים ועור, להשיב, להעלות לאור
מנשיית הזמנים את הדברים הזעירים והנעלמים, עד כל דק הקמטים.
התווים ממילא מתגלים. הם ייפגשו בסיבובים נוספים, במשאים
ומתנים, יצטלמו שנית ושלישית, במבט ראשון או שני, לחדשות
הטובות או הרעות".


אחר שכך פסק, שב ובחן על פניי את דבריו, מה רושם הותירו בי.
אמת, חייב הייתי להודות, פניי לא גילו ניד מבע לעודד בו את
עוצמת משב כיוון רוח שיחת העשן. כשהיה מתחיל, היו תמיד הברירות
ברורות לפניי. או להפסיקו בנחרצות קפוצת דעה, המביעה שיממון
ולאות, או לעפעף מפעם לפעם, בכך להעניק שהות מספקת לגלגל בה
עיניים ולהרוויח זמן איכות, שדיו מספיק לצבור לחות. על מנת
שהמבע יהיה מתאפיין וניבט במכובדות סבירה, לכול הפחות, ולנגד
העיניים האחרות, הרואות, שלא יהיה בו שמץ של בלבול המשדר
זלזול. שעה שראיתיו והוא עודו ממוקד בנושא הצר זה, שאין בו
חידוש, ועוד טרם הספקתי להביע דעה ולתרום בו ולו נדבך אחד
נוסף, הוא שב להפליג בדבריו בעניין העשן:

-"העשן הוא העניין העיקרי שהיה אפשר להגות בו יומם וליל בחומם
של גורמיו חלקיקיו, מקורותיו ויסודותיו. בעשן מונח פשר העיקר,
היקר וחקר צפונות האוויר והחמצן ותאי האדם. אפשר להתוודע אליו
כמו חבר או אויב, הסופח את כול האוויר ופולט דו תחמוצת הפחמן,
שהצמחים יוצאים מכך נשכרים ושמחים. לאדם באשר הוא אין לך דבר
יותר מכביד מאשר חדר מחניק, שהאוויר בו הולך ומדלדל עד
אוזל".


עתה דבריו נשמעו באוזניי יותר מופשטים. בעיניי דבריו קבלו תוקף
משנה, מאחר שאתמול סיימתי ציור בסגנון מופשט כזה. לא היה עולה
על דעתי שאדם כלשהו יפריע להזיותיי או ירפה ידיי. לכן החלטתי
הפעם להאזין  עד תום דבריו, עד שיעביר בקוף המחט את שלל
מילותיו, גם אם יטביע את כולן בעשן סמיך. הוא לא שמע את
הרהוריי, המשיך מהנקודה הקודמת, ממוקד באובך. אני הרהרתי
בעניין החמצן.

-"בשעה שהחדר נחנק, אחר הדברים, האש תדעך. אפשר לראות אותה,
כמו נופלת מלהבתה על חרב מתהפכת, שומרת על מראות גן שחרב
וחונקת איבה עד הופכת טיבה אכן לעשן, המבשר את קץ תבערת
הנותר".


התיאור החל אט אט לרתק. לא בגלל העשן, אלא על שהחל ידידי לגלות
סגנון לשון חדש, שלא גיליתי בין כישוריו בעבר: נטייה לדבר
בפואטיות יתר. המילים העניקו לדבריו מסתוריות, נשמעו כמו שירה.
לא שאני מבין גדול באופן בו מניחים מילים, או על מה בדיוק
מתקוטטים משוררים. לרוב, אני מעדיף לערבב בסירים ירקות מאודים
ולשתות נוזלים שאינם מכילים צבעים.

אבל דבריו בעיניי היו לפתע באים, עולים ונשמעים עתיקים, כמו
מועתקים מספר הספרים, שברוב חטאיי הרבים זה היה הספר העיקרי
שקראתי בחיי. הייתה לי סימפטיה לאנשים המדברים מתוך דברי
הימים, בפרט אם הם גם מבינים כיצד כינים אוכלות את הגווילים
ואינם עסוקים בדקלומים ולצטט ציטוטים הלומים ומבושמים.

בשעה שדבריו שוב קלחו, החלטתי להעמיק יותר במשלב השפה שלפתע
סיגל וגלגל מלשונו. השתדלתי להיות יותר קשוב. אמנם הנושא עדיין
העיק, שעה שהשאלה שניקרה וקדחה במוחי. מה עוד אפשר להגיד על
עשן? אבל הוא התמיד והעמיד את הנושא ברף חשיבות כמי שמגלגל
בידיו כול שבב ושבב, כמלטש אבן חן ועוד רגע יעניק אותה לאישה
בלחישה אוהבת והיא תבער כשלהבת עד שתכבה, וילטש למענה אבן
נוספת. לי אישית לא הייתה סימפטיה לנשים הבוערות מאבנים
מלוטשות, נלהבות ועיניהן מרצדות, אולי בגלל הנרות של שבת שתמיד
ידעתי שאין להם כול חשיבות בלי התכלית והטלית של בית אבא.

בפרט שעוד בהיותי עולל הסבירו לי שהאות מצוי בזוהר הסתר האושר
וזה שתר אודותיו, מכוח ששאל במאמץ, גם שהיה מכותר, יבדיל במשל
והנמשל, בצץ מבהיק ונוצץ ונחשף אחר מירוק מהפשט, עד שעולה בו
בוהק יקרות הפמוט. ויש תמיד בהקשר זה להוסיף מייד את יום
השבת.

ידידי, כאמור, היה עסוק בהגות העשן וטיבו, שעה שאני ריחפתי
בזיכרונות ילדותי ודברי אבי. מאחר והלך והתמקד בנושא, לא פסלתי
על הסף שאפשר לצפות שבהחלט יתפנה מכול גודש חלקיקי העשן ויהיה
מספיק פזור נפש גם בזה העשן העולה מנר מוצאי השבת, המבדיל בין
קדוש לחול, עת חונקים את האש ממש בשעה שנוגעות כריות רקמות
האצבעות.
אבל ידידי היה חילוני שהאמין במדע, הגם שלא היה מדען, ומה
שנראה לעין כאמין, הבין אותו עד תום, אמנם עם אי אלו סייגים.
נחה דעתי בהקשרו של העשן. מי שמצא בו עניין, מוטב שבאופן המצוי
והמובן ישנן ויעיין בו.
שאכן, אם כבר עסקינן בעשן, עדיף שכך הדבר יתבהר, כמתחייב מתוך
השכל הישר, יתבונן ויהיה צורף בהיגיון. בעודי מתפלפל בסוגיה
כאילו הייתה פרשייה מדף גמרא, נשמעה שוב משנתו של ידידי יוצאת
לדרכה:

-"העשן בזמן הזה שונה, ולחלוטין. יש בו יסודות עשויים מתאית,
גזרי עץ טהור, לרוב זה יסוד התבערה והסוד הנוכחי. הוא שונה
מהעשן שהיה שם. בעטיו של הנוכחי אפשר להרהר כמה יערות עד נכחדו
ועלו לשמים והפכו עשן".


עכשיו יכולתי להתפנות מהיהדות ולהודות שזו הזדמנות לתהות,
לראות את החיות, הצמחים, השבטים הקדומים, נותרים ללא בית
גידול. לדמיין אותם, בזכות סיפור העשן, כאן ועכשיו. לספור כמה
יגוארים נותרו, כאלה שלא נוסעים על כביש, אלא מתגנבים בסבך
שאינו נגיש לכול אדם. למעטי מעט, בפרט לאלה ההרפתקנים או
חוקרים את הפיסות האחרונות שנותרו, מובלעות מכותרות כמו לולאות
חלודות אחרונות וניתקות משרשרת החיים. בין לבין עוד הרהרתי
והפלגתי למזרח הרחוק, האם הסינים יצליחו להוציא את דובי הפנדה
מהגדרתם כזן נכחד. הייתי מודאג תמיד לגורלן והכול בגלל ילדתי.
מאז שרכשתי לה דובי פנדה בגודל אמתי, עוקבת בחרדה אחר הוריו
המקוריים.

בעודי מפליג על סירות עשויות מעץ מגולף, השטות בנהרות ויערות
העד ואיני יודע עד מתי עוד הרעד יישוב בצמרתם, טרם יהפכו גם הם
לרהיט, ידידי קפץ ממד וזמן, ושב לסיפור העשן.

-"להבדיל מהעשן של מדורות ל"ג בעומר, שכידוע היו בו מקורות
רוחניים קדומים ומנהגים בלתי ברורים הבוערים מגוונים, המובילים
עד מעשי ילדות המשליכות לתוכו בובות סמרטוטות ישנות בשעה
שהגומי נחרך. ריח שיער סינתטי שרוף מתפזר במטח חלקיקים
מיקרוסקופי ומתעבה לענן באובך, גוון משתנה מאפור לשחור. גם זה,
העשן, לא נותרה בו תעלומה, או חור ובור ללא מקור ידיעה. ההפך,
אפשר להקפיד ולומר: הוא לא היה לבן, כמו העשן שעליו דיווח
השדרן. עשן מדורות ל"ג בעומר היה מאז דורות מכאן וגם משם, יותר
ויותר מובן. ניתן לעמוד על מקורותיו, להניח אודותיו שהוא
מגוון. ניכר בו במדויק מהיכן באים יסודותיו וכיצד הוא נוצר".


הייתי חייב להודות, ידידי עורך סדר בתובנות, והמסקנות עכשיו
יותר בהירות. נושא העשן קיבל כיוון שיש בו להעלות שמץ של
עניין. הגם שעדיין סיפור העשן לא העלה ממש בשר, נשמע לפחות
שהוא הולך ומתפתח בכיוון הרוח. אמנם לא זיהיתי עדיין לאן
הכיוון ומה צופן הכוכב, אם דרומי או צפוני או גם זה וגם זה.
לבסוף ייסוב לאחור כשבשבת הנושבת מכוח הרוח, וכאן מתוקף היקף
העיסוק בעשן.
 
-"אחר האמור המסקנה הייתה מתבקשת, לכול עשן יש מקור המעניק לו
את אופיו ונותן לו את צבעו וריחו. רואים וחשים מרחוק. הדברים
ברורים כחוק".


האמת, יותר ממסקנותיו הללו של ידידי מצאתי עניין בבובות. וכי
מדוע תשלכנה בל"ג בעומר ילדות בובות, גם כש, נניח, הן ישנות?
הגם שחלקתי על דעתו שהחוק ברור ודעתי הייתה מוצקה שהוא יותר
מחורר ומגורד כמו גבינה צהובה, הואיל והייתי ממוקד בתיאור
שריפת הבובות וזה הדבר שטרד את מנוחתי. פחות שאלת החוק ואם את
ריח העשן חשים בעוצמות גדולות שכעומדים מרחוק, לא טרחתי
להתדיין עמו על מסקנתו.
בשעה שנרגעה דעתי משריפת הבובות, חלפה מייד ביעף חסר התמקדות
מסקנתי, אמרה: מקרוב רואים טוב יותר ללא משקפות.
גם הגעתי להחלטה מרכזית אחת ברורה - כי בעצם לא מצאתי עניין
מיוחד בעשן. גם אם בכול זאת הרהרתי בשאלה, אם אלה שעמדו ממש
קרובים היו מסוגלים להכיל את חריפותו ומשמעותו. בין כך או כך
הדבר היה בעיניי חסר מהות. אבל ידידי הבין שכול היקום מסכים
לדבריו ומבין את מסקנותיו כמותו. מסקנתי הייתה שאיש בהבנתו
יחיה. לא חלה עליי כול חובה לומר זאת בקול ולא בגלוי. מצאתי
בעובדה הזו נחמה. בעוד מסקנתי נותרת בי מהורהרת, החל הסיכום.
היה ניתן להבחין, רגעי סיפור העשן ספורים. הוא יסתיים כמו
סיפור ילדים, שטרם הצליחו מתוכו מבוגרים להרדים עוללים. לכן
הופתעתי, שעה שידידי עדיין נאחז ושב והתמיד - מבלי שיבחין כי
העשן בסיפור הזה הפך זניח כמו ספר מיושן, אינו יעיל להעניק
מרחב והופך יותר ויותר מעיק. אבל הוא שב ולחש אותו, גלגל על
הלשון כמו יין נושן.
כן, את סיפור העשן.
אלמלא התוודעתי אליו היטב, הייתי מניח שבחר בהתמקדות הזו כמו
להכעיס, שהוא מבקש להמאיס עליי את זמננו המשותף בעיסוק בריק על
מנת להובילנו במתכוון למבוי סתום ומחניק.

-"ככלות ההתבוננויות, שעה שנחה הדעת בתבונות ונחות הידיעות,
שקטות ואינן מופרעות על היתר, מהופעת העשן ואודות מרכיביו, שעה
שנצרפות המסקנות, רואים בפירוש, הוא רב גוונים ופנים. זו
המסקנה ההולכת ומתגבשת. ככול שמעמיקים לתהות באופי התופעה,
ככול שמקדימים להתבונן בהתהוותה, מזהים את אופייה".


לא שלא הכרתי אנשים המסוגלים לקחת נושא פשוט ולערוך ממנו
סימפוזיון. בחיי הכרתי אפילו כאלה רבים, שבלי קשר ממשי לקשרים
והקשרים הפריחו נשיקות גם לאהובות שצמחו בראשם הפרטי. הכרתי גם
אחרים, שאהבתם הייתה מונחת לצדם והם חפשו אותה מתחת אור פנס
בלילה כשהירח צחק, כתבו שירים עד כמה אורות נגוהות של אהבות
נוגעות ואינן רועדות והם הם בלבד רואים אותן, מרצדות מקרניו
שעה שהוא התגלגל בסיבובו וחבט ברגליו והתפקע לעוד מכתש, עד
שהיה מתעטש בליקוי מאורות. ומסתתר, עד שהיו יוצאות הגחליליות
ביערות, צועדות בשורות ארוכות ומאירות מכוח חומר כימי ומי שנגע
בו היה מורעל.
כך שראיתי, וגם הייתי מורגל, בתופעות של שימוש במילים עפות
הגורמות גם לכוכבים להסתר פנים ולא לגלות את החצי השני, העטוף
רוח ועלים מרשרשים. הדבר לא היה ממש מוזר, יותר האנשים
המתרגשים
והרגישים על היתר נראו לעיתים בעיניי מוזרים וזרים ומתפזרים
כמו עשן.
לשמחתי הם היו מעטים ותמיד היה ניתן לזהותם, שעה שהיו יוצאים
מגדרם ועטים נראו מהזכרים מבצבצים, הטלפיים ומהנקבות שהן
ישובות על תרפים.
עם הכהים בחושים לרוב הסתדרתי, גם דרתי בשלום. הם היו ברורים
וצרורים כמו חבילות של אלומות בשדה. אם רוצים, קונים שעורים או
חיטים ולא, ממשיכים לשדות אחרים. הדביקים היו יותר בעייתיים.
אבל ההתמקדות הזו וההתפתלות של ידידי, הבהירה לי שדבר מה כאן
עשוי שיצמח וייתמר אחרת מהעשן.
ואם לא כך, אזי דבר מה כאן לבסוף יבער.

-"עשן הסיגריות העולה מעלי הטבק היבשים היה הסוג האחרון שעוד
הטריד את מנוחת האנשים. הגם שהמאפרה התמלאה בבטחה והידיעות
אודות הרעות והפורענויות שהוא מחולל בעת שמחלחל ברקמת הבשר היו
ידועות. הגם שהיה ידוע כי יקדים בואה של הרימה והגוף יאיץ
להתבלות. אנשיו עוד משכו בחושים, שאיפות מלוא הריאות, גם כשרבו
בהם המתים שטרם באו וחפנו מלוא זמנים. עניינו גם של זה העשן
היה מובן, נותר, נבחן ונחקר ומהותו בנזקיו ויש ברירות
וגמילות".


עתה סבלנותי גילתה חוסר מנוחה מובהק. כמעשן, הייתי צריך להעריך
מראש, כי כול דבריו היו מכוונים מראשיתם להוליכם להטפות אודות
חידלון מנהגי לשאוף את העשן לריאותיי ולא להבחין עד כמה רעותיי
הבאות עליי במו ידיי כבדות מנשוא. ידידי לא הבחין באי נוחותי
וסיכם לבסוף את דבריו:

"-העשן העשוי מגוף ילד קטן, זה שעלה מהכבשן, היה זן לא מובן,
לא נצבע בגוון, לא עתיק ולא ישן, לא יעתיק מעתה ועד עולם
מקורותיו. הוא לא נבע מתופעת טבע, משבר ספקטרום פתאומי, הבא
מבוהק לבן,
המתנפץ צבעוני המתפזר כקשת בענן. זה העשן, חלקיקיו וטיבו
מרחפים שקופים. אופפים בכול החושים, גם בשישי אינם נתפסים, גם
כישורי אישונים אלה הלוכדים מראות שנים, אינם מסוגלים להנציח
בתמונות את המאורעות, הזמנים במקרה דנן, אינם ערוכים כמחוגים
של שעונים, החולפים וסובבים. הם לא טומנים בנשיית העידנים כזה
עשן שנעשה מגוף קטן".


הוא הרים את עיניו וחתם דבריו. " ידידי, יש חשיבות להניח
סייג, לכול סוג וסוג עשן".








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מצטערת, אמא שלי
לא מרשה לי
לאכול אחרי 9
בלילה...





ילדה קטנה
לפדופיל שמגיש
לה סוכריה
"רגילה"...


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/5/07 0:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדם קדם

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה