על הררי בית"ר
ומשכבנו בלילות
סובבים חלומות
על המוכר והזר.

על נהרות הדחי
אל תבכי
אם הדרכים.

האחרונה שבכתה כאן
הזמן סקל גופה באבנים.

אל תהמי בכינורות
ריח לבנון
לא עלה בריחו
כבא מפרדס ורימון

האחרונה שבכתה כאן
מזמן גופה
אכלו התולעים
אל נוכח עיניי ההמון
והתוהים.

שק האבלים
מאז ותמיד בעיניהם הטרוטות
היה הבלים
והדברים היו בטלים
כשישים פרוטות שחוקות
ואלף קשישים שהשליכו
לרחובות עוטים סחבות

יש לפנות אל התקוות

מחי מבכי את הזמנים
הדומעים
בין ניצני הדעת
ומתחם האביונים
בפאת השדה נתחם
גבולם באבנים גדולות וגבהות.

החומות
הפעם הן גם נצורות
ובצורות.

לקט שעורי עיתים
ועולה ניחוחם
בכיכרות.

אפשר ומותר
שתניחי את בגדי החמודות
עודך אוחזת תקופות
משא ירושות, את
בת הזקונים
לקול הקשישות המקוננות.

ארבע אמהות על השפחות
היו בוכות דורות

בשעה הזו בה עולה לחם
שעשועים
אמרי;
פורש ידיו,
משביע ומפיג כאבים
ברחמים רבים

מחי את דמעות
הן הרעות אוהבות פנים
בוכיות.

אל תניחי לאד
לא תקודי לזו העת.

אלה תקופות  הבאות מתעתעות
ליאות רעות לב
מלקות בכאב מלקוש
בחרון אחרון

והרוחות לכאורה מלטפות
את הפתי
לפתע חושפות
ציפורנים
וצורבות בעיניים.

שוטים ועקרבים
מזנבים בחלשים
בבוכים
אל תלחשי לחשים.

הסבי עינייך כי באו וחלפו כקדומים
העיתים
שבי סובי עקבותייך
אל אודותייך

אין חדש תחת השמש
אמש רודף דין
בקרדומים מעיר
במתים
חופרים
נאספים באסמים לבר
כמו דבר של מה בכך

עוד מעט המצעד יצעד
ההימנון יושר ומי שמעד
לעד לא ידע, מה חפץ ההמון;
את צחוקך  שנהר
או קולך המקפיא דמים

פעם הייתה לעם הזה
מלכה והיה מלך עם ממלכת

המלכה מתה ראשונה המלך
אחר דברי הימים
גם נאסף לשיני חיית הבר
והממלכת ללא שושלת
בעשב השדה
הייתה חיית הטרף
את רעבונה שם בבשרם נעצה
ושקט בה יצרה.

שאי עונייך
וקולך מנעי מבכי
בדמייך חיי

עודך רואה, דעתך דואה
לאופק המרחקים
שבעים ושבע שנים עלה הרעב
והיו מפכים הכאבים.

והכבשן בעת האחרונה
העלה בשדות זרים
עשן ואת הילדה והילד הקטן
אל תשכחי.

גם את דורות הכאבים
וקולות הנביאים.

אל תאמיני לאומרים
היינו ככל האחרים
הם הלכו בשדות
הם נאכלו בשניים חדות
והזמנים הותירו מהם פירורים
ולא נותרו מהם סיפורים מלבד
אגדות תמימות על מלכים ורוזנים

גם איש לא אמר על שמם
וזכרם קדיש.
הזמן ההוא היה אדיש

בבצורת הזו אכלי לחם נחומים
מים צרים
עודך לומדת ללכת בין רעבים
ועניים.
אוצרת תמונות
מזיכרונות
אינך נסמכת

ולא ימוט רגלי שומרך
גם בבוא הכזבים
גם אם הם עכשיו זבים
כמים קלוחים
ראי המים הללו מלוחים
ודלוחים.

עת לכל עת
וקצה לכל הדברים
מקצווי ארץ יעלו
השיבולים
תבואנה גם השנים מאופל
שחור הבור כעולות רגל
שמנות מתמיד

את זוכרת את יעקב
זה שיחידו בבת עינו
שאודותיו נאמר לו, אינו עוד,
כי נותרו אותותיו
כתמים
בדמים
בכתונת החמודות
אדומות מתמיד
טרוף ניטרף
יוסף

ונטמע הנער בין גבירים
ושכן לבטח בין אסמים רבים

שבכה יעקב
לא באה לפניו אשת אוב
לעלות פניו לנחמות
את נער החמודות
והחלומות
עלו פרות
רזות
ימים ולילות
עלו זכרונות, האהבות
הפנים המייחלות
לאה ורחל
שעבד אותן שנים ארוכות
ומפרכות
ונאמנות
עד עלו שדות החיטים
מזהיבים והטלאים היו נקודים
מזהיבים
והימים יום ועוד יום  זבים
בכאבים רבים

גם לזה ישראל

יבשו הדמעות
לא שאל עומק הבור
בכה שנים כעידנים
על שחור הבשורות
נשא בליבו דמות
בשתיקות רועמות
על זה הנער החולם חלומות

מה נישאר מה היה
מלבד נחמות
עד תום האמונות
מכוח האהבות
שהן היו רוחפות ברוחן
בין יריעות אוהלים
ועולים לנגד עינו
כתווי בנימין
ומאמין.

את מעוננת בכתונת הפסים
דבוקה בה עוד האבוקה
נושאת דם הכאבים
בתקוה

ראי עמים
וחיים
ימלאו האסמים
תעלנה הפרות לשדות
שמנות מתמיד
שבי התבונני
מכאן עוד רואים
את צל הפירמידות
מפזרות פירורי חידות.