"שיכור, אני כל כך שיכור כרגע. אני כל כך הפוך כרגע. וממתי אני
אמור להצטדק בכלל לפניך. בפני כולם" . "יניב, יניב תתעורר"
שמעתי, זה כבר לא חלום, זה מציאות. המציאות שלי. של כולנו.
ואין לי כוח עכשיו ללכת לבית הספר, אין לי חשק לקום מהמיטה
החמה הזו, ללבוש בגדים, לצחצח שיניים ולהתחיל לצעוד לכיוון בית
הספר. כי האמת שאין לי מה לעשות שם. מערכת החינוך גם ככה קורסת
וכל מה שאני לומד אני לומד בבית. אולי הסיבה היחידה שלי ללכת
לבית הספר זה לראות אותך. אולי לפגוש אותך בהפסקה, לחטוף איזה
מילה איתך, איזה משפט איתך. אולי אפילו, אני אחטוף את הטלפון
שלך.
"בסדר אמא אני קם, תירגעי". אז קמתי, והתלבשתי, והלכתי לבית
הספר. והלכתי לצבא, ועדיין, עדיין לא היה לי חשק לקום, ללבוש
את המדים וללכת לצבא ביום ראשון פעם בשלושה שבועות. אמנם אהבתי
את מה שעשיתי. והייתי יותר קרבי ממה שאפשר להיות בכלל. שבועות
לא ראיתי את הבית, ראיתי ועברתי דברים שרק בודדים ראו. כנראה
שהצבא אהב אותי ואת התכונות שלי. אבל עדיין, זה לא מספק אותי,
זה לא זה. עדיין הסיבות לא מספיק טובות, והמטרות לא מספיק
נאורות. ואת, את עדיין לא שם. הטלפון שלך אצל מישהו אחר בכלל,
ומישהו אחר מרגיש אותך, חש אותך, מקשיב לך, מתבונן בעיניים
המהפנטות האלה שלך.
סיימתי צבא. אוניברסיטה או חו"ל. דילמה, מעניין מה את בחרת .
שמעתי שאחותך נרצחה בפיגוע באוטובוס. אני הייתי בצוות שהרג את
המחבל, אבל לעולם לא תדעי, אני לעולם לא אספר לך. האם נקמתי
בשבילך, כי זה מה שרצית. אני גם לא חושב. האמת שאני גם לא חושב
שזה מה שהמחבל רצה, דווקא להרוג את אחותך. אבל אלו הנסיבות,
וזהו החיים, או המוות. הכול נסיבות ותוצאות של דברים שלפעמים
לא בידינו. ואת עדיין, לא בידי.
חזרתי מאוסטרליה, שזוף מאוד. אין לי מושג מה קרה איתך. אפילו
כבר מכרים משותפים אין לנו יותר. אבל את עדיין בזיכרון שלי,
תמיד. וזה לא ששמרתי לך אמונים או משהו בסגנון. זיינתי ואהבתי
וחוויתי וצללתי לעמקי הנפש של נשים על גבי נשים. אבל זה לא היה
זה מתוקה, אני עדיין שיכור ממך, מהזיכרון שלך. יכול להיות שזה
כל מה שיהיה ויישאר ממך. זיכרון. אולי את לא קיימת יותר בכלל,
את רק בזיכרון שלי. בזיכרון של יניב שגר בחיפה , עיר עם ים
שממוקמת איפשהו בצפון מדינת ישראל.
גם אוניברסיטה סיימתי, הוצאתי תואר במשפטים. אני יודע שיש אלפי
עורכי דין בישראל, אבל אני יודע שאני אצליח. כי אני יניב,
והצלחתי בכל מה שניסיתי בחיים. הצלחתי בכל חוץ ממך. מין
אובססיה שכזו. את האובססיה שלי. אחרת כבר מזמן הייתי צריך
לשכוח ממך, ולפעמים, כשאני בזרועות מישהי אחרת, לפעמים אני
שוכח בכלל איך קוראים לך. ושם המשפחה שלך כבר ברח לי ממזמן.
מצאתי גם אישה, אישה נהדרת. הרבה יותר חמודה ויפה ומקסימה ממך.
מכל הבחינות היא יותר טובה ממך. אז למה אני עדיין משווה. למה
עדיין כשאני עושה ביד אני חושב עלייך. ולפעמים, כשאשתי מכבה את
האור, אני מדמיין אותך. מדמיין אותך שוב, כשאני חודר לתוכך.
כמו בתיכון, כשתמיד חשבתי עלייך. כמו בצבא, הזיכרון שלך החזיק
אותי תמיד במארבים. אפילו כשחברה אחרת בכלל חיכתה לי ודאגה לי.
בכלל שאת כבר לא זוכרת אותי ושאף פעם לא באמת היה איכפת לך
ממני. או שאולי היה איכפת לך, אבל אני לא ידעתי וכנראה שאני לא
אדע לעולם.
אם אני חושב על זה, אני כבר בן חמישים. הצלחתי ויש לי ילדים
והחיים שלי עברו בהצלחה. יש לי כסף לעשות כל מה שעולה על רוחי,
יש לי אושר גדול, אני מרגיש צעיר בפנים ושכל החיים שלי לפניי.
כנראה שזה טוב שלא חיברתי בתיכון יותר משני משפטים מולך. כנראה
שזה טוב שכל מה שנשאר ממך זה זיכרון ומחשבה, לכל החיים. כי ככה
את נצחית, וככה אני תמיד אזכור אותך לטובה. וככה לא היית יכולה
להרוס אותי ובייחוד את הזיכרון שלך. וזה לא ממש משנה או חשוב
מה את עושה כרגע בחיים. האמת שאני לא יודע בכלל אם את בין
החיים כרגע. העיקר שליווית אותי, בדרכך, בדרכי, בנשימות, ובקול
הילדותי שלך שבראשי לא התחלף מאז שהיינו בני שמונה עשרה,
ילדים, נערים. אהבתי אותך, רציתי אותך, חלמתי אותך ופנטזתי
עלייך. פנטזייה שלי.
הסוף לסיפור שלנו לא יהיה מוות, אלא נצחיות. הנצחיות של האהבה
שלנו, של התקווה שלנו ושל הסיפור שלנו. כי עכשיו כבר שש בבוקר,
אני בן שמונה עשרה עדיין, ועדיין מעדיף לא לדבר איתך ולא ליצור
איתך קשר. כי כשנחבר לראשונה יותר ממשפט אחד, הכול ייהרס . וגם
זיכרון לא יהיה לי ממך. ובינינו, זיכרונות זה כל מה שיישאר לנו
בסופו של דבר בחיים. הזיכרון מההפסקה, מהשתיקות שלנו,
ומהנצחיות אשר רק קיימת אצלי בראש. רק הנצחיות הזאת תמות איתי.
כי שום דבר לא נשאר לנצח, אפילו לא שנינו.