השעה שתיים וחצי בלילה.
נתקפתי תחושה שאפשר לכנותה חרדת מוות,
התחלתי לדאוג לזמן שלא מחכה לי.
השעה שתיים וחצי ואני מוציא כעת
את הסוללות מכל השעונים בבית.
אני חושב על חיי, כמה טובים הם,
איזה בר מזל אני, אני בן אלמוות,
אני כמעט מאושר.
אני יורד לפרטים הקטנים של חוויות שעברתי,
של נופים שראיתי, של אהבות שאהבתי,
של חברים שהיו לי ועודם.
אני מחייך והשעה שתיים וחצי.
אבא כרונוס לא משתין עלי (או על אף אחד אחר),
הוא מוחק לי את החיוך עם זריחת שמש יפהיפיה
המתחילה ונגמרת בשתיים וחצי.
שוב המוות טופח על שכמי, בעדינות.