את מאמינה
לפני עשרים שנה, בגיל עשרים
לא מצאת מנוח
הזמן עמד מלכת
ולא נתן לך לשכוח.
את הכאב, האיבה
הכעס והשנאה.
את כל מה שרצית לומר
את כל מה שקרה בעבר.
את כל מה שרצית לשכוח
אך לא מצאת בעצמך את הכוח.
ואת ממשיכה להאמין
שעוד יש לאין לברוח
שעוד אפשר לשכוח
שעוד יש אמונה,
את מאמינה.
ואחרי עשרים שנה
את כבר לא ילדה קטנה
אך עדיין לא מצאת מנוח
והזמן לא עזר לך לשכוח.
וזה עדיין כואב
והזיכרון נשאר בלב
וכל מה שרצית לומר
נשאר ונחקק אי שם בעבר.
ואת המשכת להאמין
שיש לאין לברוח
שעוד אפשר לשכוח.
מי יודע אם יש עוד אמונה -
אך את, עדיין מאמינה. |
