בכל מסיבה יש את הרגע הזה, הוא לא מגיע בזמן מסוים או קבוע,
אבל הוא תמיד מגיע. הוא מתפתח במשך הזמן, קורם עור וגידים משל
עצמו, מושפע מהאוירה, מושפע מהאנשים שבחדר. הוא חלק בלתי נפרד
מהערב - כמו אורח כבוד, הוא תמיד יגיע.
בכל מסיבה ישנו השלב הזה, השלב בו כל הסכרים נפרצים, אין יותר
מחסומים, אין יותר גבולות. בין ריקוד לריקוד, בין שיר לשיר,
אותו פחד אנושי מחלחל לליבם של הרוקדים - הפחד מהמיטה הקרה,
הפחד מהבית הריק. הם מתחילים להרגיש את הבדידות נושפת בעורפם,
הם מבינים שהאלכוהול מהבאר לא ישכיח את כאבם, הם מרגישים את
תחילתה של האכזבה, את החזרה לבית כלעומת שיצאו ממנו - לבד. הם
מתחילים לחפש מגע אנושי, מתקרבים אט-אט אל בני המין השני,
מרגישים את חום גופם, מתחככים, שולחים ידיים שספק נוגעות ספק
לא נוגעות. אך יותר מכל הם שוכחים מעצמם, הם שוכחים מי הם בכלל
בתוך כל העולם הזה, לרגעים קטנים הם הופכים לאדם אחר - רק כך
הם מצליחים להתקדם.
ואז, ברגע קט, בשניות ספורות, הידיים נכרכות, הגוף מתקרב
והשפתיים נצמדות אל שפתיו של איש לא מוכר. זה קורה לכולם, זה
קורה בכל מסיבה, בדרך-כלל מעט אחרי חצות. החדר הופך מאוכלוסייה
של פרטים בודדים לאוכלוסיה של זוגות, ולכל מקום שאליו תפנה
מבטך עינייך יראו רק דבר אחד - זוגות מתעלסים בחשק שמזכיר אך
ורק את מסיבות התאווה היווניות. זנות. לקחנו מעשה שכולו אמור
להביע רגש, ניתקנו ממנו את הרגש, הכנסנו במקום הרגש אנוכיות
ודאגה לסיפוק יצרינו ונוצר לנו אמצעי בידור חדש.
חוץ מהמסיבות שאני נמצא בהן, אם תכנס בטעות למסיבה שאני נמצא
בה תרגיש כאילו הופרע השיווי משקל הדינאמי של המסיבה, בגללי.
במסיבות שאני נמצא בהן, כך זה נדמה, מספר האנשים בחדר הוא תמיד
אי-זוגי. באותו שלב, כמו בתחילתה של מיטוזה כולם מוצאים את בן
הזוג שלהם, ואני, רק אני, עומד בפינת החדר ומתבונן. אני זה
שמשקיף מהצד בהשתאות על פלאי הטבע, מביט בכל הזוגות הנודדים
לצדדים, מלטפים, נוגעים, וחשים באותו מחול תשוקה בלתי נודע.
אני מתבונן בהם בינות להבזקי האור, בינות לזקורים הצבעוניים,
ובכל פעם שאני רואה זוג כזה משהו מת אצלי בלב. עם השנים הפסקתי
ללכת למקומות שאופיניים לזוגות. לקולנוע לא הלכתי כבר שנים, את
הסרטים שאני אוהב אני מעדיף לראות לבד בבית. לבתי קפה ומסעדות
מעולם לא הלכתי מרצוני החופשי, אינני רואה מדוע אני ראוי
לפינוקים שכאלה, חביתה רגילה לארוחת הערב היא די והותר. אך
למסיבות לא יכלתי להפסיק להגיע, אני לא יודע למה, כנראה
שהתרגלתי לאותה תחושת שכרון חושים משחררת, למקצבים האלקטרוניים
שספק נקראים מוסיקה, רק במועדונים הצלחתי להשתחרר מעצמי ולתת
למוסיקה לסחוף אותי ולשאוב את נפשי מראשי ומחשבותי. רק עם
המוסיקה והאורות המרצדים הרגשתי שאני פורץ מעצמי. ולמרות שאני
הולך למסיבות מאז אמצע התיכון, מעולם לא הייתי חלק מאותו שלב
מיטוזי, מעולם נפשי לא מצאה לה זוג, תמיד חזרתי אל המיטה הקרה,
חזרתי כלעומת שבאתי, התמודדתי באומץ עם הרגשת הבדידות ונתתי
ליאוש ולריקנות לחדור אלי ולכבוש אותי במשך כל שאר השבוע.
עכשיו אני כבר עובד על התואר השני, יש לי עבודה ובית קטן משלי,
אני כמעט בן עשרים-ושש, הלילה אני לא חוזר למיטה הקרה, הלילה
אני רוקד את הריקוד האמיתי, הלילה אני מנצח את המלחמה שהייתי
צריך לנצח מזמן, לא אתן יותר לקור להקפיא את נפשי.

מבין לאורות המהבהבים ראיתי אותה נכנסת, עם שמלה שחורה ונעלי
עקב גבוהות, היה לה גוף משגע וחיוך שהאיר יותר מכל אורות
המועדות גם יחד. היא הגיעה עם חברה שלה, שתיהן מצחקקות, היא
נראתה לי נחמדה למן הרגע הראשון, לא היה בה את אותו פן נשי
מאיים ומקפיא עורקים, הרגשתי מעט יותר רגוע לידה.
המשכתי לרקוד, עוצם את עיני ונשאב למנגינה, מזיז את גופי כמנער
את נפשי מעלי, מחפש אותה מדי פעם במבטי, חיכיתי לרגע המתאים.
הרגשתי שאותו שלב מתחיל להגיע, אנשים החלו להתקרב במעט, לאזור
אומץ ולדבר, החלטתי לראשונה לנסות גם אני. באותו רגע ראיתי
שהיא וחברתה נגשות לבאר, התקרבתי אליהן בצעדים מהוססים, ידי
מיוזעות ונשימתי כבדה. ישבתי בכיסא שלידה, באותו רגע היא שלחה
את ידה אל ארנקה.
"זה בסדר, אני מזמין אותן, את שתיהן." אמרתי לברמן ועיני
חודרות לעיניה.
"תודה." היא אמרה לי עם חיוך והשפילה את מבטה.
הזמנתי חצי קארלסברג ופניתי אליה: "שגיא, נעים מאוד."
"תמר," היא אמרה עם חצי חיוך, "וזו מיכל." רציתי לומר לה שזה
לא יכל לעניין אותי פחות אך השארתי את מחשבותי לעצמי.
"את לא מהאזור," קבעתי.
"נכון, איך ידעת?"
"כי לא ראיתי אותך כאן מעולם, וזה לא נראה כאילו את משתלבת."
"אתה בא לכאן הרבה?" היא שאלה במבט מתגרה. העיניים הירוקות שלה
הטריפו אותי.
"אפשר להגיד."
"בן כמה אתה?"
"קצת יותר מעשרים ושלוש, ואת?"
"עשרים-ושתיים. כמה יותר?"
"שלוש שנים יותר." אמרתי עם חיוך.
היא גיחכה. "ואתה לא חושב שבחור בגילך צריך למצוא מקום אחר
לבלות בו? משהו קצת יותר בוגר אולי..."
"מעולם לא הרגשתי כמו בחור בגילי, אין טעם להתחיל לנסות להשתלב
עכשיו. אז מה את עושה בחיים?"
"אני ברמנית וסטודנטית לסוציולוגיה."
"נחמד."
"ואתה?"
"אני משלים עכשיו תואר שני בצילום." שיקרתי, אני בכלל
רואה-חשבון, אבל צלם עושה את זה לבנות הרבה יותר.
השיחה המשיכה להתגלגל, לא האמנתי לרגע שזה באמת אני שיושב שם,
שאני מסוגל לעשות באמת דברים כאלה. אני! עם המבט החלול והמיואש
שלי, אני מצליח למשוך אלי מישהי, זה היה נראה לי מוזר ולא
הגיוני, חשבתי שאנשים כבויים כמוני לא יצליחו לעולם. באיזשהו
שלב של השיחה תמר נגעה קלות בברכה של חברתה, זו מיד קמה ופנתה
אל רחבת הריקודים, בשניה הזו ידעתי שהיא שלי.
לאחר מכן קמנו תמר ואני והתחלנו לרקוד, התחלתי להתקרב אליה
באיטיות, להרגיש אותה קצת יותר, להצמד אליה, לשאוף את ריח גופה
ושיערה. לבסוף הגיע רגע השיא של אותו שלב, האנשים החלו להרגיש
בעורם את הסדינים הקרים, שמעו באוזניהם את ההד של ביתם הריק,
גם תמר. כרכתי את ידי סביב מותניה והתנשקנו בלהט. העברתי את
ידי על גבה, חוקר אותה, שואב אותה אל נפשי הצמאה, הרגשתי שוב
לאחר שנים ארוכות את אותה תחושת חום מפעמת בקרבי.
המשכנו באותו מחול תשוקה שדוני, אני לא יודע כמה זמן היינו
ככה, איבדתי את תחושת הזמן לגמרי, לראשונה לא הייתי צריך לעמוד
בצד ולהתבונן באחרים, לראשונה הייתי אני זה שמתנשק, לראשונה
הייתי חלק מאותו מספר זוגי, הרגשתי הרגשת התעלות, הרגשתי נקמה,
הרגשתי שאני נוקם בכל אלו שהייתי צריך לראות למול עיניי, נקמתי
בכל אלו שכילו את נפשי במשך כל-כך הרבה שנים. ומצד שני קיוויתי
שבצד יושב לו אדם בודד שמסתכל עלי ועל תמר ומקנא, קיוויתי
שאולי מישהו לראשונה מקנא בי.
תמר משכה את שפתיה ממני בפתאומיות והציצה בשעונה.
"אני חייבת לזוז מכאן," היא אמרה ופנתה במהירות אל עבר
היציאה.
"חכי!" אמרתי לה ואחזתי בפרק ידה.
"אני לא יכולה, אני חייבת לחזור עם מיכל לבית."
"אז תני לי לפחות ללוות אותך."
"בוא, מהר," היא אמרה ונשקה לשפתי במהירות. יצאנו במועדון
ועמדנו בפתחו.
"אני מקווה שהיא לא הלכה כבר." היא אמרה בפחד.
"אל תדאגי." הרגעתי אותה ולטפתי את לחייה.
ואז מיכל יצאה מהמועדון, אוחזת בידו של גבר חסון, מנופפת לתמר
לשלום ונכנסת עם הגבר לתוך מאזדה אדומה.
הבטתי בפיה הפעור ובמבטה ההמום של תמר ושאלתי: "אז איפה אמרת
שאת גרה?"
"ירושלים." היא ענתה ביאוש.
"אני לא חושב שתספיקי להגיע לאוטובוס האחרון." אמרתי והצצתי
בשעוני.
"גם אני לא," היא אמרה והשפילה את ראשה.
לטפתי את סנטרה בקצות אצבעותי, "את יכולה לבוא לישון אצלי אם
את רוצה..." אמרתי במבט מבויש במקצת.
היא הנהנה ואותו הבזק שטני נצנץ בעיני.

הפשלתי את שמלתה השחורה, מעביר את ידי על ירכיה החמות, מרגיש
את תשוקתי בוערת בעצמותי. העברתי את ידי לאורך גבה, נאבק באותה
המצאה איומה.
"תן לי," היא אמרה בגיחוך. יופי, ממש יופי, גבר בן עשרים-ושש
שלא מצליח לפתוח חזיה, גבר בן עשרים-ושש שעדיין מתרגש מסקס.
הפעם הראשונה שלי היתה עם אירנה, הייתי בן עשרים-ושתיים, נערת
ליווי אוקראינית. זו גם היתה הפעם האחרונה. רק טפשים מתאהבים
בזונות. אחרי חצי שנה התגברתי עליה, לא שזה היה בכלל משנה.
מ"רק טפשים מתאהבים בזונות" שיניתי את המוטו שלי ל"רק טפשים
מתאהבים".
נשכבנו שנינו עירומים כביום הולדנו על מיטתי הצרה. העברתי את
שפתי על פטמותיה הזקורות, מנסה לינוק שוב את חיי שאבדו, מעולם
לא הרגשתי את הרעב לאהבה כשם שהרגשתי באותו ערב, תמיד דאגתי
להחביא את רגשותי, להפוך את כל הרגשות לאותה קרירות ריקנית
ששלטה בי בעשור האחרון, פחדתי מרגש.
"אני רוצה לנסות משהו," לחשתי באוזנה בעודי מגשש בידי בערוותה
ומאזין בהתענגות חלומית לקול גניחותיה, "תבטיחי שלא תפחדי."
היא הנהנה והעבירה את לשונה על צווארי. הושטתי את ידי אל עבר
השידה והוצאתי מבין המגירות אזיקים עטופים בפרווה שחורה, ניצוץ
של התעניינות הבזיק בעיניה.
כבלתי את ידיה אל מראשות המיטה ויצאתי מהחדר. נגשתי אל המטבח
והוצאתי מתוך מגירת כלי הבישול את הסכין הגדולה והחדה ביותר
שלי - סכין חיתוך בשר איטלקית, החבאתי אותה מאחורי גבי, מרגיש
בגבי את המתכת הצוננת, ונכנסתי לחדר.
"תעצמי את העיניים, זו הפתעה." אמרתי בקול חושני.
היא חייכה חיוך מפתה, קרצה לעברי בעינה השמאלית ועצמה את
עיניה. העברתי את ידי על רגליה החלקות ונשקתי לשפתיה המלאות.
קירבתי אל בטנה את קצה של הסכין ובתנועה עדינה במיוחד שרטתי
קלות את עורה מבטנה אל ערוותה. זעקת בעתה נתמלטה מבין שפתיה של
תמר וליבה נתמלא אימה כאשר בעודה פוקחת את עיניה הבחינה בהבזק
המתכתי שנגלה אליה מבעד לאפילה.
דם החל לבצבץ מהחתך הקל, הצמדתי את שפתי לבטנה, מעביר אותן
לאורך כל החתך ומרגיש בלשוני את טעמו המתכתי והמתוק של דמה.
היא צרחה, חסמתי בכוח את פיה בכף ידי וחדרתי אליה, מתנועע קדים
ואחור כאשר במוחי צצות ועולות כל אותן תמונות של זוגות אוהבים
שנגלו אלי ברוב רשעותם במשך כל חיי, ומפי אני לוחש לה אך ורק
את חישובי המס של החודש האחרון. היא המשיכה לנסות לזעוק ולצרוח
בפחד, אך לי זה לא היה אכפת, הנפתי את ידי הימנית, שאחזה כל
העת בסכין הכבדה, ונעצתי אותה במהירות בחזה, מרגיש את חום דמה
עוטף את ידי, מרגיש את חום דמה ממלא את מיטתי. היא הפסיקה
לזעוק. שוב אותו ניצוץ שטני הבזיק בעיני, שוב אותה הרגשת נקמה.