יום שלישי מעונן, השמש זרחה כבר מזמן.
אין לי חשק לקום, אין בשביל מה.
מהעבודה התקשרו אמרו שאני מאחר.
סתם מין עוד יום כזה, כמו אתמול, כמו מחר.
אני עושה את הכל כי ככה,
כי מוכרח.

מול המראה עומד, לא מבין
מה משך אותי לפה ולמה?
ברגע הבא אני כבר בחוץ,
המוח ישן, הגוף רץ, קו 5 לא מחכה.

מסתכל על הנוף המוכר, ברחובות אין כל חדש.
האוטובוס עוצר, צריך פה לרדת.
לא ממש מתחשק, רוצה עוד לנסוע.
ושוב, זה הכח הזה שבי הוא שולט
הכפתור האדום נלחץ, סליחה ואפשר מושמעים.

התחנה המרכזית, המון אנשים
הולכים רצים, ממהרים,
כאילו שיש לאן,
כאילו ששם הם יהיו מאושרים אפילו רק קצת, קצת יותר.

ושם, עומד לו בחור בז'קט חאקי.
הוא לא רץ, הוא מסתכל.
משהו בו גורם לי לרצות לבהות בו.
הוא כל כך יפה בתוך הנוף.
אני עושה את דרכי והוא שם עומד,
מחייך.
אני מביט אליו, החיוך מופנה אלי
הפה המקסים שלו יוצר את המילים 'בוקר טוב',
ולפתע הבוקר מאיר והטוב מתגלה.

אני פוסע משם, חיוך מרוח על הפנים, וחושב.
זה היה פשוט כל כך בעצם,
רק מעט תנועות שפתיים.