היא חושבת עליו, בצורה אחרת. מתארת את שפתיו הדורשות נשיקות,
את גופו המושך ואת עיניו התוהות, הבורקות. היא לא יודעת את
מסתורי ליבו, יש רק הנחה שאין במחשבותיו רגע בשבילה, אין
בתשוקותיו תשוקה המייחלת לה. היא מקווה שזה יעבר אך זה לא
עוזב, זה מתגבר, זה לא עובר...
מהרגע האשון ראתה את זה בא, זו לא אהבה היא מקווה, לא רוצה
להיות איתו רק אותו איתה... לפעמים בליליות, ליליות של תשוקה.
מדמיינת רגעים אחדים שכנראה לא יגיעו באלה החיים. לא ניתן
לכפות ואולי גם לא לעורר - אולי הוא עיוור? לא רוצה שיגיד, לא
רוצה שישאל, רוצה שיביט וייקח בעצמו, שיעשה כל מה שרוחו חפצה
בו.
עולות תהיות לה, הרבה תהיות, אם היא תגיד, מה תהיה תגובתו. למה
הוא אף פעם לא מתקרב? אולי הוא אדיש... ואולי לא. לא ניתן לדעת
מה קורה בראשו אך לשאול זה קשה, זה לא אמיתי. היא רוצה לנסות
ולהתנסות אולי אף לכבוש ואת עצמה לרצות. אולי לספק תאווה ואולי
פשוט אהבה.
לא רוצה עוד היא לחשוב על אילו הדברים. לפעמים רוצה לרוץ אליו
ולחבק חזק, אך לפעמים אין עניין בו ושוכחת הכל. אבל זה חוזר,
יש גבול לסיבולת שהגוף יכול לסבול.
היא תשתוק, תשתוק עד שזה יקבר, היא לא תבכה, היא תוותר. אולי
יום אחד תתוודה לפניו על הרצון העז להיות בזרועותיו, אך עד אז
לברוח, לא לראות, להתחבא. הניסיון מגרה, מאד מגרה...