אתמול הגעתי למסקנה, שהבעיה העיקרית עם הבדידות שלי- היא שאין
לי שום אפשרות לבצע על עצמי תרגולת היימליך, במקרה שנתקעת לי
עצם של לברק בגרון. זאת הבעיה העיקרית. ויודעים משהו?  אולי
אפילו הבעיה היחידה. כי מדהים אותי בכל פעם מחדש, עם כמה
פרוצדורות בבדידות הזאת למדתי להתמודד, ועוד בהצלחה, ואפילו
להפוך אותן ליתרונות: לפי החישוב שלי, בזכות הבדידות אני חוסך
כל שנה לפחות 158 ש"ח על משחות שיניים, בגלל שאין לי שום סיבה
לצחצח לפני השינה. תוסיפו לזה דיאודורנטים, סנופרש, שמפו פלוס
קונדישיונר לשיער שבקושי יש לי, מדבקות נגד נחירות, תרסיסים של
דוקטור שול לכף הרגל, אבקת כביסה, מרכך כביסה, כביסה, מגהץ,
קרש גיהוץ, ארוחת טעימות זוגית בביסטרו צ'רקסי באחד העם כל
חמישי בערב, ספרוני שירה בונבונים-קטנטנים בסטימצקי כדי להוכיח
לה לפחות פעם בחודש שאני לא אורנג אוטנג, חומץ אורז ואצות נורי
ואבקת וואסאבי ומחצלת גמדית כדי לגלגל לה סושי עם טונה אדומה
או סלמון ואבוקדו וחביתה יפאנית מזורגגת פעם בשבוע, חנויות
בגדים שמוכרות בדים נושמים מדרום בורמה, סופי שבוע בפראג בגשם
סוחף בדיל של 399 דולר לכרטיס על בסיס חצי פנסיון במלון שנמצא
שעתיים מאזור התעשיה של צפון- צפון פראג, וכל זה עוד רק בשלב
החיזור- כששום דבר לא סגור וכשאפילו חצי אחוז מההשקעה עוד לא
חזר אלי בכלל!

אני חוסך כל שנה אלפי שקלים על בגדים לילדים שלא נולדו לי,
פלטות לשיניים שאין להם, שיעורי פסנתר לשירי, הגדולה- שבמילא
תפסיק לקחת אותם בגיל חמש עשרה ותתחיל לשמוע בריטני ספירס-
חוגי העשרה באסטרונומיה לתומר, הקטן- שבמילא יפסיק ללכת אליהם
בלי להודיע לי, ואני אמשיך לשלם כמו אידיוט כי אי אפשר לבטל
תשלומים אחרי יותר מחודשיים בנוער שוחר מדע- ואם אני רק אנסה
לבוא אליו בטענות הוא ישנא אותי, וילך לפסיכולוג שישכנע אותו
שאני ורק אני הרסתי לו את החיים- אותו פסיכולוג שאני אממן לו,
אלא מה. כל שנה אני חוסך עשרות אלפי שקלים על שיפוץ פלוס
חרסינות פלוס פרגולת עץ בגינה של הדופלקס שלא קניתי באבן
יהודה, חמש דקות ממושב תלמי ארטישוק, ברחוב הולנדי מעאפן בשם
השקנאי או הירגזי או הלבלב, עוד אלפי שקלים אני חוסך על עוזרת
בית פעמיים בשבוע, אפילו שאשתי תפסיק לעבוד אחרי שתומר יוולד
ותשאיר אותי להתמודד עם הנושים לבד אחרי פשיטת הרגל השניה, עוד
כמה מאות שקלים בחודש על חוג הקרמיקה שלה, שבו היא תכיר את
קובי מיטלפונקט ותזדיין איתו פעמיים בשבוע במקום לפסל ואזות או
מאפרות או כל זבל אחר שיצדיק את המאתיים וחמישים ש"ח לחודש
שהבולשיט הזה עולה, בשעה שאני מתרוצץ כל היום בחמסינים, מנסה
להקריץ עוד משקיע מקוריאה או סינגפור לסטארט אפ הפאתטי שלי,
שמפתח תוכנה לצפיה זורמת און-ליין באקווריום של הסי-וורלד
באורלנדו, וזה עוד כלום לעומת התשלומים על הטויוטה קורולה צבע
אפור מטאלי שיהיה לנו, כדי שנוכל לנסוע בשבתות ליער בן שמן יחד
עם קובי ונירית זילברג והילדים המאוסים שלהם, קורן והילית, כדי
לאסוף פטריות בגשם או לראות קופים בשמש, או גם וגם.

לפחות עשרת אלפים שקל אני חוסך כשאני לא לוקח את תמי (או קרן,
לא החלטתי)  בפסח לכרתים או סנטוריני, ומשאיר את הילדים אצל
אמא שלה, בלהה גינסבורג, עורכת דין קשוחה, ביצ'ית ומזדקנת עם
טרשת נפוצה בשלב טרמינלי, שאמורה להתפגר ולהעביר לנו ירושה
נחמדה תוך שנתיים גג, למרות שכאשר הירושה הזאת כבר תגיע
סופסוף, זה יקרה חודשיים אחרי שקרן תודיע לי שקובי מיטלפונקט
הוא הדבר הכי טוב שהיה לה בחיים, ובשעה שאני אעבור את
הקולונוסקופיה הראשונה שלי באיכילוב- ההיא שבה ימצאו לי את
הגידול- היא והילדים כבר יגורו עם המיטלפונקט במצפה
אנתרופוזופי בגליל, עם הרבה רוחניות ושרוואלים ואורגזמות
משולשות, ועם כל הירושה של אמא שלה- שגרוש ממנה לא יגיע אלי,
למרות שהירושה של דודה אסתי שלי מימנה לנו את כל השיפוץ של
האמבטיה והשירותים לפני שנתיים, כולל הבידה שקרן או תמי התעקשה
להתקין. אבל לי יהיו בינתיים בעיות אחרות, כי הסטארט אפ שלי
יקרוס ויותיר אותי בלי אופציות ובלי גרוש על התחת, שלא לדבר על
הקורס המעאפן לבניית אתרים בפלאש שאני אקח באיזה בית ספר ערב
חדש למחשבים ברמת גן ליד הבורסה, שיקח ממני 6000 שח לקורס ואז
ייסגר פתאום וישאיר אותי עם הזין ביד. אני חוסך לפחות עשרים
אלף דולר על עורכי דין ובתי משפט בין הקרנה אחת לכימותרפיה
שניה, כדי לקבל חזקה על הילדים, למרות שדי ברור שלא תהיה לי
שום יכולת לגדל אותם, לאור העובדה שבשלב הזה לא תהיה לי עבודה,
או חברים, או צלם אנוש בסיסי. החלק שלי בדופלקס יממן בקושי את
ההוצאות לפיליפינית שתחליף לי חיתולים בחודש האחרון, קצת לפני
הגרנד פינאלה בהוספיס בתל השומר, והטויוטה קורולה תוכל לממן לי
את ההלוויה, זאת שכולכם תגיעו אליה ברכב של מיטלפונקט הרב-שגל.
הוא יחכה ברכב, גם מתוך התחשבות בסיסית בי ובמיוחד בגלל
שהלוויה תהיה באוגוסט.

רק מה, אתמול בלילה, פתאום עברה לי מחשבה מפחידה בראש. השטיח
הכחול הזה, זה שהנחתי בהול ולא טיטאתי מתחתיו כבר שנתיים? פה
בדיוק מצאנו את סבתא שלי, אחרי השבץ. כאן, בדירה שלה, לפני 22
שנה, שוכבת על הגב במבט מופתע, ומביטה בשקט לתקרה. ולכו תדעו,
אולי באחד הימים, על אותו שטיח, באותו הול, ימצאו גם אותי?
רווק בן ארבעים ומשהו, שוכב מת ומביט בשקט לתקרה עם עצם של
לברק בגרון, וכל זה רק בגלל שלא היתה לידו בזמן מי שתעשה עליו
תרגולת היימליך? לא פאתטי?
אז זהו, אנשים, שאתמול קיבלתי החלטה. גם בגלל השטיח הכחול וגם
בגלל היימליך ומשבר גיל הארבעים והבריזה הקלילה מכיוון
כצנלסון, ובמיוחד בגלל הלברק: אני, ניר מולד, לא מוכן למות כמו
כלב על השטיח הכחול שלי בהול בגבעתיים, בלי אישה ובלי אהבה
ובלי טויוטה קורולה ובלי ילדים ופטריות מבן שמן, ועם עצם של
לברק תקועה לי בוושט. ולפיכך אני נשבע: החל ממחר בבוקר, שעה
תשע אפס אפס-  אני, ניר מולד, אוכל רק גרבר.