הוא לקח את הפלאפון, והתחיל לעבור שם, שם רק בכדי להגיע לשם
הזה יותר לאט
לשם הזה, שכל פעם מחדש - מעביר בו צמרמורת.

הוא יושב וחושב לעצמו, וחושב ומתלבט, ומנתח ומסתכל מכל כיוון
אפשרי, בסוף הוא עושה מעשה ומתחרט, מתחרט מאוחר מידי - "ההודעה
נשלחה".

עוברת דקה, שתיים, חמש והעיינים עוד לא עוזבות את המסך הקטן -
רק שידלק, היא בטח ישנה הוא חושב, או מתקלחת. הוא עוזב את
הפלאפון והולך למקום אחר, לשכוח מהכל.

צפצוף מפיג את השממה, הלב שלו מחסיר פעימה, הוא רץ, בלהט, כולו
ציפייה,
אך מתאכזב לגלות שחבר הכי טוב שלו הוא השולח, הוא קיבל 720
בפסיכומטרי,
אבל לו, זה לא אכפת.

ערב יורד, הפלאפון מצלצל, השם שלה מהבהב על המסך, צמרמורת שוב
עוברת בכל חלקי גופו, הוא נזכר בה, בחיוך שלה, בריח, מחכה טיפה
ועונה.

היא מסבירה לו את אותו ההסבר, כל פעם מחדש.
הוא משכנע את עצמו בראש - אולי הבעיה היא אצלו? אולי הוא
פרנואיד? אולי באמת היא לא מתכוונת לעשות לו את זה?

הם תמיד אומרים לו שרק בנות נכנסות לסרטים, הוא צוחק ומסכים
איתם, אבל בשבילו, זה בלתי רצוני, היא חשובה לו יותר מידי הוא
חושב לעצמו.

הוא מחליט לעצמו בראש לשנות גישה, אולי ככה זה יעבוד יותר טוב,
הוא משתדל, אבל תמיד נמס מולה.

זה נגמר.

הוא חושב, אולי ככה עדיף בעצם, אולי סופסוף יהיה לו שקט?
אבל בתוך תוכו הוא נקרע לחתיכות קטנטנות.

הוא ילך למסיבה הכי טובה בעיר עם החברים, ישען על הקיר, יסתכל
באנשים הזזים והצוחקים, באורות המתחלפים, ולאט לאט הכל יתערפל
ואז יעלם וישאר רק שחור - אין רעש, אין אורות, הכל ריק
מבחינתו.

כל בחורה תזכיר לו אותה.

הוא ימשיך לבהות בתמונה ההיא, מהטיול ההוא, ויקשיב לשיר ההוא
מהמסיבה ההיא, ופתאום הכל מטושטש והעיינים שלו מבריקות,

האם באמת מותר לו לבכות?