נצח עכשיו מפריד ביניהם, אבל בשבילו זה רק רגע שלא נגמר. הזמן
עצר, הוא לא קיים כשאתה מאבד את משמעות חיים, וצער מביא אותך
למקום שהכול חשוך בו. קרני שמש מחממים את פניו, אבל נורא קר
לו, ושום דבר לא יוכל לחמם אותו עכשיו.
   הוא מרים ידיים אל השמיים, ומנסה להוציא צעקה כלשהיא, אבל
גם זה לא מצליח. כאילו משהוא תקוע בגרון שלו, ולא נותן לשום
צליל לצאת משם. הוא נופל על ברכיים ובוכה. בוכה כמו אף פעם לא
בכה, בוכה כמו תינוק, אבל לא אכפת לו מזה, הכול איבד משמעות
עכשיו.
  ולרגע הוא נזכר בעיניים, והנה היא כאן עומדת לפניו, ואומרת
"אני לא פוחדת ממוות, כי צריך להיות משהו אחרי, אחרת בשביל מה
אנו מתים?".
הוא נעמד ומנסה לחבק את הדמות שלה אבל לא מצליח, והיא נעלמת.
הכוח עוזב אותו והוא נופל, נופל כאילו כדור פגע בו, ורק עיניים
מלאים בדמעות עדיין מראים שהוא חיי.
 והוא נזכר בכל מה שקרה. הוא זכר שפשוט הסתכל מדור חדשות, עד
שלא הופיעה תמונה שלה, ומה אמרו הוא כבר לא שמע, הוא רק הבין
היא איננה, הבן אדם שהוא כל כך אהב, היא הייתה חזקה אבל לא עד
כדי כך
שהכדור הנורה מרובה לא יוכל להרוג אותה.
 "בבקשה, לא!!!" סוף-סוף הוא מצליח לצעוק, אבל אף אחד לא
שומע. וברגע זה הוא מבין שצריך להמשיך לחיות, לחיות בשבילה,
בשביל חלומות שלה. הרי הוא זוכר את כולם. היא רצתה להפוך את
העולם למקום טוב יותר, היא רצתה לעזור לאנשים וללמד אותם
לחייך, והיא גם רצתה שיאהבו אותה.
 הוא נעמד ואמר, בקול שקט, אבל לא בגלל שפחד שישמעו, אלה כי
זה כל מה שהוא יכל להוציא מעצמו "אני אמשיך בשבילך, ותנהיג
אותי האהבה אלייך, היא לא מתה ואת לא תמותי כל עוד אני אוהב
אותך".