ראיתי אותו בתוך ההמון.
מכל האנשים האלו, שנראו בדיוק אותו דבר, הבחנתי דווקא בו. וזה
לא שהוא היה נראה שונה, לכאורה הוא היה בדיוק כמו כל השאר. אבל
היה בו משהו, אני לא יודעת להסביר מה, היה לו מין מבט עצוב
כזה, מיואש, והעיניים הגדולות שלו הסתכלו לכל כיוון כמבקשות
עזרה, אומרות הכל ולא אומרות כלום. היה בו משהו שגרם לי לעקוב
אחריו במבטי כל זמן שהוא היה בטווח ראייה.
וככה מצאתי את עצמי מביטה בו מעשן סיגריה אחרי סיגריה, מביטה
רק בו, מתנתקת לכמה רגעים, לא רואה אף אחד אחר, לא שומעת את
המוסיקה הרועשת, מרוכזת בו, והעולם לא קיים.
והוא, שסובב את ראשו לכל כיוון, הגיע גם לכיוון שלי, והעיניים
הגדולות והעצובות שלו פגשו בעיניים שלי. ידעתי שאני צריכה
לעשות משהו, כל דבר, רק לא לעמוד שם כמו מפגרת ולבהות בו. עברו
כמה שניות, ולא קרה דבר, רק המשכנו להביט אחד בשני כאילו אף
אחד אחר לא נמצא שם, המשכנו להביט אחד בשני, לא מנתקים קשר
עין, למרות כל המהומה שמסביבנו, מחכים, כנראה, שמשהו יקרה. ואז
הוא סיים עוד סיגריה, זרק אותה לריצפה, דרך עליה, הסתובב
והלך.

אלו היו בסך הכל כמה שניות.
כמה השניות הכי מוזרות שיצא לי לחוות.
כמה השניות הכי חזקות שיצא לי לחוות.
כמה השניות שאני לא יכולה לשכוח.