טורף מהר מדי כל דבר שיש בו בשר,
עם רוח ראשונה, מצננת; נוגע במרחב חסום
נדמה שהכל חולף ועובר ללא זכר
נראה שאין באמת למה לצפות -
הכל משתנה
הייתי מתגורר בכפר קטן מוצל
ללא אף חבר
חשבתי שזוהי בדיוק מהות החיים:
לשבת בגינה ולשאוב השראות מעצי אגוז
ולימון, ובעיר זה נדמה:
שהכל אנשים
צפופים מתחת שמשיות הצל
בבאר-בית-קפה-מסעדה
אנשים פוגשים אנשים אחרים
ואני אוכל פסטה עם עגבניות שרי בפינה
ושוקע בשתיקה
מלצר בלונדי מטפל בכולם בחיוך של אדיקות
מאחת הקבוצות מגיח כלב הרודף אחרי חתול רחוב רזה
כל המסעדות התכליתיות והחומוסיות סגורות בשבת
ואני יושב מתחת למרפסת של ביתי
מביט כיצד הוילון החדש-הכחול מתנופף ברוח החמה
ישנן מכוניות חולפות בחיפוש איטי
ישנן עיניים של פרצופים
מביטות רק בי
כמו שדקלה אומרת יש לי עיניים
בהחלט יש לי מבט
עומד על במה ורועד מצמרמורת
מקריא לך שירי אהבה
חוזר על עצמי לפעמים
כמו ששבים הדברים על דרכי, לפעמים
הרגשות שאינם אוזלים, סובבים במעגלים
רק המקומות באמת משתנים
הולכים ומסירים שכבות עור של אירועים
וזיכרונים שהפכו אבודים
אני לא ממש יודע...
יש משהו באוויר סביבי
דחוס עצל וכל כך מלאכותי
שעושה לי חשק של ממש
להתעטף בגופך
להתעלס עמך
רק אז אוזל הזמן המוקצב מתחילה
מזמין חשבון מהמלצר ולוחץ את דוושת הגז, בעלייה.
והתמונה הזו של צהרי שבת
מתרוקנת מצבעים
האנשים האנושיים קמים מהשולחן ועוזבים
כל רגעי הפנאי מתכלים
ואני עוצם עיניי בחוזק,
ומחיה קצים אחרים
קטיושות נופלות על בתים ישנים
ואני עומד על מים צפוניים
(שם היה תמיד מקום
לסיפורי-אגדה קסומים)
תמיד עם סוף טוב
עד שהתאדו
8 ליולי 06 |
