את הראשונה שחיפשה אותי. הראשונה בעולם הזה שממש חיפשה אותי,
מבלי להכיר אותי. הראשונה שסמכה עלי אחרי שכל העולם אכזב.
הראשונה.
את היחידה שיש לי ממנה מעט מזכרות. זכרונות שנעצתי בבובה
דימיונית שכלל לא דומה לך. אני יודעת.
את היחידה שהזכרון שלי ממנה הוא כמו מפת שולחן רקומה, מלאה
בחורים, אבל מפה יפה.
את היחידה שמשמחת אותי בחלומות. מרגיש לי כמו בועת סבון שניפחו
אותה בנשיפת אושר עצומה. בועת סבון המתנפצת ברגע שאני מתעוררת.
והרסיסים המחזירים אותי בכח למציאות ולשגרה- הם העדות היחידה
לדמעות שלא הצלחתי לשחרר מכלא כאבי. אני עדיין לא מצליחה.
את האחת שאני כואבת עם כל נשימה כאילו נשברו לי כל הצלעות.
את המתנה שלי, את ההזדמנות ואת העונש על טעויות.
את העונש שלי על כך שלא, לא שמתי לב.
אני רואה אותך בכל פינת רחוב. אותך, אבל זו לא באמת את וליבי
נצבט.
הזמן עובר ואת מתרחקת עוד ועוד. גם אני מתרחקת. אני מבינה
שהזכרון שנשאר לי מתקיים על מכונת הנשמה מלאכותית שחיברתי
אליו.
ואני עדיין מרגישה המון אחריות כלפיך, המון רצון, הרבה אהבה.
כאילו מעולם לא המשכת בדרך שלך, שביל נפרד.
אני יודעת שיום אחד נהיה שוב זרות. כמו ביום לפני שמצאת אותי.
אני יודעת.
עכשיו שנשמת הזכרון צועדת לה במנהרה לכיוון האור, אני יודעת.
הדבר היחיד שעוד נותר לי לעשות למענך הוא לשחרר אותך. מקוה
שגלי המחשבות שלי וגלי האהבה שאני חיה אותם בכל יום יהדהדו את
כל הדרך עד אליך, יחדרו מבעד לכל חומה מעשה ידיך, עד הפינה
החשוכה ביותר במרתף תת המודע שלך, שם אכסנת את הזכרון שלי,
אותה מפת שולחן רקומת חורים שיש גם לך ממני, מודחקת. כדי שיום
אחד בעוד כמה שנים ואולי יותר, אם תחושי תזוזה באותו מקום
ואצוף בחזרה. בכל זאת תזכרי אותי באהבה.
מוקדש למישהי מאד אהובה ויקרה. |
