רציתי לברוח אבל אין לי לאן,
הוקפאתי על ידי פחדים של קטנות,
ונשארתי בינתיים כאן.
סגורה במרחב "גדול" אבל קטן לי מדי,
קטן לי מדי או שגדלתי מדי,
אבל נשארתי כאן,
שם,
לכודה.

רציתי לצעוק אבל אין מי שישמע,
רציתי ללחוש אבל עצמי איבדה עניין.
רציתי ללכת אבל אין לאן.
רציתי לבכות אבל זה חסר טעם,
ביקשתי חיבוק ונוכחתי שאין.
וכל מה שרציתי היה לעצום עין
בתוך ידיים של מישהו,
להרגיש כמו שמרגישים כשמאוהבים -
שעכשיו אפשר לעזוב הכל ויהיה בסדר,
לשחרר, להשתחרר, לצעוק, לבכות, לצחוק.
אבל פתאום הבנתי שעוד לא הרגשתי ככה באמת,
גם כשחשבתי שכן.
כשחשבו שאני מאושרת הייתי אומללה,
כשחשבו שאומללה הייתי מאושרת.
ואם היה לי אומץ הייתי בורחת למדבר,
נשכבת על החול,
ונעלמת.

לכודה בהשתוקקות לברוח,
חזקה בשביל כולם.
וזה בסדר, תראו - אני עוד כאן.