קומי, עורי תל-אביב

הידעת?
בגבול עוד קולות הטנקים רועמים
וקולות נשברים מייללים קורעים את השמים.

קומי משבעונך,
מקפה מהביל בצהרי חמסין,
מקוראסון,
- איך תמיד כשבארץ אין לחם
את אוכלת עוגות -
משנים,
משנים של מייק-אפ.

לא, לא,
אל תבכי,
עכשיו הסירי את משקפי השמש שאוכל לראות אותך,
סוף סוף את דמעותייך,
אחרי כל-כך הרבה שנים.
הלא ידעת?
משקפי שמש
-אופנתיות ככל שיהיו-
מכסות את העיניים.
לא, לא,
מה את עושה?!
לא! החול לא יזכור! זה אנו שנזכור!
שירי ארץ ישנים ברדיו
לא יעזרו לך "להתחבר" לפתע אל השכול.

לא אל תשאלי שאלות מיותרות,
הן לא יסבירו איך לא הרגשת, איך לא ידעת,
איך לא התעוררת כשפיצוצים נשמעו ליד אוזנך
ומדוע זה את פוקחת עינייך תמיד כשכבר מאוחר מדי.
גם אני לא מבין, יקירה,
אני רק ילד שפעם צעד אל פיתולייך, פיצולייך.

לו יכולתי לדבר אלייך, תל-אביב שלי אהובה,
בוקר וערב הייתי עומד לידך,
לנער אותך מחבלי מיטתך,

מיתתך.