נכתב בשלהי 2007. יועד להיות ספרון קטן.

נובמבר

שוב אני אומר אתם ומתכוון לאני.
אתם אוהבים, אתם מנקים
את הדם מן המדרגות,
את הקצפת מצדי הפה
(למצוץ את הכפיות המעוקמות),
אתם רוצים לדמם
מכל חור בגוף
ואינכם מצליחים.

ואז מישהי באה
ואומרת לכם שאפשר ללקק
דם של אחרים.
והדם שלכם
נעצר במקומו.

זאת אומרת, שלי.

ואז אתה נזכר בכפתור שתלשת מהמכנסיים שלה
בזמן שרצית להפשיט אותה.

ספטמבר

מה אני יכול לומר שלא אמרתי.
כל הסיפורים נמשכים כמו הכאבים.
אתם רוצים לשיר את הבלוז
ואתם רוצים לפשוט את הבשר
ולשתות
את כל הברים בתל אביב.
לנתץ את הראש בכל פינת רחוב
כדי לסמן בדם
כמו כלבים.
אני אומר אתם
אבל אני מתכוון לאני.
ככה אפשר לסמא את המילים,
לכוון טעויות.

ככה אפשר להיות באמת.

דצמבר


.1
ואז אני גומר לה בפה
והמלאכים עוצמים עיניים כדי להסתתר מן הרגישות.
והיא יפה
כאילו משהו רע עומד לקרות.

(אם כבר בני האדם אז אפשר
לתאר אותה כיפה)

כמה אלכוהול זורם בי
כמו צינור פרוץ
שככה יהיה לי טוב אפשר לטבוע בדם
כמה קר ואני כמעט ושוכח לישון,
וחור נפער כעיניה של מישהי
שפעם אהבתי נורא.


.2
כל המשקאות עוקבים אחריי
כמו כלבים חולים.
אולי מחר אולי מחר
השכרות מלטפת אותי כמו זונה
ליד האסלה

כמו אלוהים אדירים.


.3
איך חולמים עליה מבלי לקום לרגע להפסיק לנשום
והלב יורד לנעליים והגוף שמתאגרף
ואני שרוצה לעשות את הטעויות
הכי נוראיות שאפשר.

(היא מדמה את כולנו לערימות אפר
ומי שעף עם הרוח כמעט ולא חוזר)

-
פתאום
אני יכול לדמיין.


.4
ואז הם מחליטים על חוק לא כתוב;
מי שמרוקן ראשון את הבקבוקים
יכול לראות למרחק
ואז אפשר לחשוב
כאילו השמים
בקושי מחזיקים.


.5
היא באמת הכירה מישהו שמוכר אופיום
בפינת רחוב באלנבי, איפה שהרוח
תמיד משנה כיוון.
הלוואי והייתם מתארים לעצמכם
איך כל המשוררים בוכים עליה בלילות.

אי אפשר לנשום בעיר הזאת
כל מרצפה מזכירה לי שם של בחורה.
כשהלב מלא ככה אני לא
מצליח להביט לכם בעיניים.
לכתוב לכם שיר. שירע.
רק הדם ממשיך לזרום
לאן, לאן
הוא זורם בכלל למה
תמיד אני שר לכם
שהנערים כמעט נופלים מן
הקצה.

שוב, זאת הפעם השנייה שאבי מדמה את האהבה
לעורך דין שמתמחה בגירושין.

הלילה כזה קר.
אני יכול לדמיין את הגשם יורד
בקצה האחר של תל אביב.
אני יכול לשמוע את האהבה. ואת אבא.
קורא לי
מתוך האפור של חיי.

סוף 2006

המלאכים יורקים דם על השמשה השבורה.
מכונית שחורה עוברת והרחובות
נשטפים בוודקה.

--
אני קופא
ושותק.

(האהבה גדולה כמו הלבד)

ינואר

ואז מישהי מלקקת לכם מצדי השפתיים רוטב ספגטי
ואתם

מאמינים שזה שירה.
מאמינים מכל הלב.

פברואר

המוזות משקרות לי כמו מזדיינות.
אני רוצה אותן,
אני רוצה ללטף ולגחון מעליהן
כאב מתעלל,
אני רוצה לשתות לכם את הדם
לינוק מכם את השירה,
רק תשכבו לי עירומים במיטה
ותספרו לי את הסיפורים
הסיפורים העצובים
רק תשכבו לי במיטה
תתקפלו מפחד
תרעדו כמו כלבים

לאחר מכן, עצמותיי יהיו לממתק טעים.

איכשהו אני מבקש לראות את העתיד
להביט בכפות ידיי מושטות קדימה
לקעקע גלדיולות על העור;
לסרטן.

והנה, העצמות מתעקמות בהתאמה
המתים קמים וסופרים במקומי
את השעות, את הרמזים שאת מניחה
והעתיד עוד סבוך ולא נודע.

כל הפילוסופים מתו הלילה.
ניתן רק לתאר בפשטות
או לשלול.
העולם אינו נח לעולם.

אפריל

קירות החדר בחלום הזה
מצופים זהב שחור
והזמן הוא אקדוחן.

הוא רץ לגנוב את העיר הלילה
מבעד לווילונות השחורים ושברי הזכוכית
העצים הם פרקי ידיים מעוקמות
והרחובות זיכרונות ריקים,

-
(בפתק דיגיטלי קטן
רשמתי לעצמי;
"להתחזות לבן דוד של מ'"
ולידו מספר טלפון
של המחלקה הפסיכיאטרית
והשעות בהן ניתן לבקר.)

מאי

ואז נשאר לה רק מפתח אדום.
שלבטח פותח דלת נסתרת
בחדרי לבי
או
בכלי דם חיוני אחר.

יוני

הים, אם כך, חולם עליי
ונחרד.
הרוח כל כך חזקה היום
כל העולם מחליק
על עור פניי

-
וכשאני אינני,
שתו בשבילי.
אכלו את כל
הבשרים השמנים
סתמו עורקים,
קשטו שערכם בקונפטי.

הזמן מחשיך את כפות ידיי
כחדר חסר חלונות.
את כולך צבועה בצבעי מלחמה
עטופה בשמיכות כצבע עינייך
שערותיך נעות בתזוזה אטית;
לטאות דקיקות המתפתלות בשמש
מנורת הפלואורסצנט.

את חולמת על מישהו אחר.

המילים האלו כמחלת מין
אינן עוזבות.
והעולם
מחליק עליי
כמו טרפנטין.

יולי

אז אתם בטח מריחים מסיגריות
לילות ארוכים ובירות מאלט
צבעי מאכל שחורים מרוחים
על גופכם העייף
הידיים מריחות משמן הגוף
של המקום האחרון
אליו דחפתם אותן.
חור על גבי חור בתוך עיר זרה
או מוכרת
רחובות אפורים מוארים בדירות חדר;
נשיקות מתוך חללים קלסטרופוביים.

אם אתם כאן
בטח משהו כנראה
לא יושב נכון.
הכלב מת, או משהו כזה,
החתולה הארורה או האימא שלכם
ששכחתם לבקר.

אתם שוכחים לצאת לטייל
(הרחובות תהומות גדולים).
ושוב
אין בררה.

"הלילות", אומרת א' המנקה
במבטא רוסי כבד, "הם
הקשים מכולם".
האורות כבו כבר לפני שעות
והזמן מתגלגל
כמו פנינים שחורות מצנצנת שנשפכה;

השעה כבר חמש והזריחה איננה
החלל המסחרי מסביבה
אינו מאיר
בשעות אין-אדם אלו.

עוד פנינה חומקת מבעד לצנצנת,
א' נושפת בחזרה אל ענן הסיגריות, כמו
משב רוח אל תוך חלום מתוק
בסרט זר משנות החמישים
ואני,
כמעט כמו תהום.

מאז גיל שמונה עשרה
אני חייב לדימה, המ"כ, חמש דקות
על איחור.

בפעם הראשונה שפגשתי את ק'
היא איחרה לבוא.

אוגוסט

המשורר, שפעם האמין שיוכל
לחזות את העתיד דרך שיריו
כעת מביט ואינו רואה
אלא עבר.

(וזאת משום שהעתיד ממלא אותו
כצנצנת)

לבו המתקתק כשעון כיס
קבור מטה במכנסיו.

.1
בכל שנה באותו תאריך הוא היה משאיר לה
מתנת יום הולדת בתיבת הדואר.

באחת מהשנים האלו, הוא השאיר לה
פרח עשוי עץ, שעלי הכותרת שלו היו עשויים
מלהבים אפורים.

הוא היה
לרוח רפאים.

-
הקיץ
השחיר מאז
עשרות ימי הולדת.

.2
היא נזכרת ביום ההולדת האחרון שלו,
באיך שהייתה לו לעוגת הקצפת
בסדינים המלוכלכים,
ובפה המלא.

והוא עדיין נזכר בלילות בכוחה העל טבעי
להחזיר אחורה את הזמן.
(לאט הוא נזכר כל פעם, ונרדם
בשאגת דממה).

ספטמבר

האורות בעיר מהבהבים כמו
אותות החיים של סבתא ר',
ואני נשלף מתוך החשכה הקדומה
שלבטח
מתפרשת על דמיונותיה.

-
חסר זמן ושיכור, המרחק
מתקדם הלאה בלבי.

השלדים
פסקו לקשט את מיטתי
בקישוטי נייר צבעוניים.

אוקטובר: לרקוד על חוד סיכה

הגעגועים, א' מספרת,
הם כמו סיכת בטחון;
נתקעת לך מתחת לעור בטעות
כשאתה מנסה לתקוע אותה בחולצה
או במכנס.
(במקרה של א'
זאת שמלה אדומה)