[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מניע את המכונית, הלחות המעיקה של תחילת הקיץ מנהלת מאבק עיקש
באוויר הקר שזורם מהמזגן. אין לי כוח למלחמות האלה, חשבתי,
ובאקט של התערבות פתחתי חלון מניח ללחות להתפוגג החוצה ולבקרת
האוויר לתפוס שליטה.
הדהרתי את המכונית לעבר הפקק הראשון. מעביר את הזמן בחדירה
חשאית לפרטיות של האנשים במכוניות שלצידי. מביט בסקרנות בצעירה
שמתאפרת תוך כדי גלישה, מהמר נגד עצמי על האפשרות שהיא תאמר
"אופס" כשהפגוש שלה ירעיד את אחורי המכונית שלפניה.
במכונית שלימיני זועם איש בסרבל כחול על מישהו באמצעות
הדיבורית. מנופף בידיו בלהט, פניו אדומים מכעס אין קץ ואגלי
זיעה מבצבצים מכל נקבובית שבפניו. פנטומימה אילמת שנמוגה עם
התחלפות הרמזור לירוק.
הצומת הבאה היא הכי בעייתית. רולטה יומית של פנוי/פקוק. לא פעם
תהיתי מה קובע לשבט או לחסד את העומס הזה. ברצותו, הכביש פנוי
והצומת סופחת אותך הישר אל הכביש הראשי של נתיבי איילון. או
לחילופין, דקות ארוכות של גלגול זוחל שהנחמה היחידה בו היא
המשך המחקר האנתרופולוגי על התנהגות בני אנוש במצבי פקק
אורבאני. המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת היא שזו אינה אלא
התערבות קוסמית בוטה.
משום מה הפעם התנועה זרמה, השתלבתי נינוחות אל המסלול הימני
שגולש לתוך נתיבי איילון, נערך לסלאלום המתבקש בין אותן
מכוניות ששואפות נואשות "לחתוך" ימינה לכיוון היציאה הבאה,
לבין חלון ההזדמנויות הצר של המכוניות מהמסלול שלי לחדור שמאלה
אל תוך הזרם המרכזי.
מעביר לבקרת שיוט. מכאן המכונית כבר יודעת את הדרך לבד ואני
מתפנה להרהורים ולסקירת הנעשה בצידי הדרכים מעביר ביקורת בונה
על המסרים שעולים משלטי החוצות הענקיים. טרטור של מסוק מרעיד
את האוויר ואני מחפש אותו במבט מורם אל על. מבטי לוכד את המגדל
השלישי של "מרכז עזריאלי". עד אתמול הייתה שם רק התחלה של
הבניין, שנתקעה עקב בעיות בירוקרטיות של אישורים. הבעת התמיהה
שעל פני התרחבה, החלק שנוסף לבניין היה משונה משהו - הוא דמה
יותר לחללית מוארכת. עוד יותר היה תמוה איך הבניין מחליק אל
תוך נתיב הנסיעה שלי ומאיים לבלוע אותי לתוכו, מה שאכן קרה.
אור חזק, לבן, מסמא עד כאב, הכה בי פתאום והתחלף מיד במסך אדום
וסמיך שקלט אותי לתוכו.
"אז ככה הם פועלים", הספקתי להבזיק עוד מחשבה אחת קטנה לפני
ששקעתי עמוק אל תוך הספוג האדום והסמיך שהם הציבו שם מן הסתם
כדי לקלוט אותי לתוכו.
התעוררתי אט-אט. האור הבוהק הפריע לי לפתוח את העיניים. מסביבי
עמלו ביעילות מספר חייזרים במדיהם הירקרקים, מסיכה ירקרקה עוטה
על פניהם, ספק כדי להימנע מחיידקי בני האנוש וספק כדי שלא אזהה
אותם במסעי הבא ברחבי היקום. הם דברו ביניהם בשפה לא מובנת, אם
כי הצלחתי לקלוט מספר מילים כמו: "זונדה" (כנראה שמה של
החייזרית אחות ראשית) וגם "סי.טי." (מן הסתם אחיו הצעיר של
אי.טי.) ובנוסף: "אם.אר.איי." (האם אנחנו אני) שכנראה היה
החלופה החוצנית ל"להיות או לא להיות" וגרר אותם  לויכוח
פילוסופי סוער. כל חלל בית החזה והבטן היה פתוח והם עסקו
בהוצאת חלקים נבחרים, מן הסתם לצורך מחקר ומיפוי ובהכנסת
אחרים, כנראה ניסיוניים, במקומם. קיוויתי בכל ליבי (החדש) שהם
יודעים מה הם עושים. בכל זאת היה זה גופי שלי, כנגד היישות
התבונית שלהם.
מוחי היה צלול. ניצלתי את יכולתי הוירטואוזית ביצירת קשר
והתחבבות על הבריות ופצחתי בשיח חולין, טלפתי כמובן, עם ראש
הצוות. תוך שאני מרעיף על זונדה מחמאות. עיניה חייכו אלי מעל
למסיכה הירקרקה שעיטרה את פניה.
"בבקשה אל תמחקו לי את הזיכרון" ביקשתי מהם נואשות כשהנושא עלה
לדיון. חשוב לי מכל היה הזיכרון המופלא הזה שלי שאצר בתוכו
אוקיאנוס אדיר של מידע, תובנות, תחושות, אינספור פריטים שצברתי
מהרגע שאני זוכר את עצמי.
"לא"! פסק ראש הצוות, "נהלים", גייס לצידו את הבירוקרטיה,
כמתנצל.
"ר-ג-ע", התחננתי על נפשי, מנסה להרוויח זמן כשרעיון עולה
במוחי התקין עדיין.
"זה יהיה הסוד  שלנו" גלגלתי לעברם, מגייס את כושר השכנוע
שלי, מכוון אל התמימות החוצנית שלהם. מלמול קצר הבהיר לי
שהמילה "סוד" אינה נהירה להם. כאילו משום מקום הופיע מסך
וירטואלי ועליו הסברים על המילה סוד בכל השפות האפשריות, כולל
הדגמות ומובאות.
הבנתי מיד שעליתי על משהו. כמובן! איך לא חשבתי על זה...?  מאז
בחרו אבות אבותיהם את שפת התקשורת "טלפתיה" כשפת התקשורת הבין
כוכבית הרשמית והיחידה, דורות של אבולוציה גרמו להם לאבד את
היכולת לחשוב לעצמם מחשבות ולהסתיר אותן. המושג "סוד" ריגש
אותם כמו צעצוע נחשק לילד מתבגר. "ראש הצוות" השתעשע בלנסות
להסתיר את מחשבותיו הכמוסות אודות פטמותיה הזקורות תדיר של
"זונדה" ואילו היא ניסתה להסתיר את מחשבותיה לגבי הסיבות שגרמו
להן להזדקף כך. (אני לא רוצה לחשוב מה חשבו להסתיר שאר חברי
הצוות, לא כשבדיוק הם היו בשלב איחוי ופלאסטיקה). בעודם
מתלהבים הבזיק אחד מהם הבזק חד אל תוך עיני ממכשיר כלשהו.
מסתבר שהחבר'ה הללו לא טובים בפרידות...
התעוררתי בחדר לבן, חבוש מכף רגל ועד צוואר. בני משפחתי היו
סדורים סביב ודמעות של שמחה בעיניהם. אשתי שתחיה לא התאפקה
ומלמלה בגרון חנוק: "שוב חלמת בזמן הנהיגה". התחלתי להסביר לה
שזה לא כך, שאני לא אשם אבל אז נזכרתי. הושטתי את ידי כדי לחבק
אותה, והגנבתי חיוך מלא סוד אל מעבר לכתפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בלי פאניקה!


-ג'וני
והפרעושים


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/5/07 16:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאור קורן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה