רוח קרירה.
קליפות ריקות של עץ מנושלת ממקומן הטבעי ונוחתות על ריצפת
המרפסת.
בן כבר חרש לכל הריכולים מסביבו, רע לו אז הוא מגלף.
לפעמים, כשהשקיעה מהמרפסת ממש יפה הוא גם מרשה לעצמו להביט
ולהחביא חיוך.

השיחים שמסביב לבית גדלים פרא, אין אף אחד שיטפל בהם.
כמו המחשבות גם הם מסתירים לו את השמש.
הוא בקושי אוכל , בקושי שותה ורק מעט מאוד חי,
הוא פשוט לא מרשה לעצמו יותר מזה.

היא הייתה כל כך צעירה, כל כך יפה, כל כך ראויה לחיים.
בדיוק קיבלה הצעה מהטכניון ומהחבר ואת שתיהן היא שקלה.

אבל לפעמים לעולם יש תוכניות אחרות,
אולי האדמה לא הייתה מוכנה להתפשר על שום תמורה אחרת, הוא לא
יודע.
וכבר לא אכפת לו, הצדק האלוהי שהוא מנסה למצוא כבר שנתיים
הפסיק לעניין אותו.
היא מתה, זה עבר, נגמר.
לבן ולהוא שלמעלה נפתח חשבון עכשיו, חשבון חתום בדם.

השמש כבר כמעט שוקעת,
הוא סיים לגלף עוד פנים, עוד מסכה  וגם היא אינה דומה מספיק.
אז הוא משליך לצד לערימה גדולה שכבר נמצאת שם ומתחיל מחדש.


ובלילה, כשהחושך עוטף אותו,
הוא מוריד את המסכה שלו ומחכה למלאכים.