שיר הלל, לטרגדיה,
שזורמת בעורקיי.
חיי הם סתם, נובלה,
שרק רצה עד בלי די.

על מסך של בד דקיק,
מרצד לו אור כזב.
לי בסרט אין תפקיד,
רק ניצב, לא כוכב.

הבמאי נהנה, השחקנים מותשים,
מחכים לסוף, עד הסוף.
הסרט עוד נע, הצופים נוטשים,
שמים לזה סוף, סוף... סוף...

שיר הלל, לאימה,
שחנקה כך את חיי.
וגם הלל, לדממה,
שהייתה ואיננה.

כי בעזרתה של קצת אימה
השתתקה גם הדממה
כי בזכותה של היראה
מצאתי יציאה, מהסרט.

עכשיו...

על מסך של בד לבן,
מרצד לו אור זהב.
אני מרגיש למעלה, עכשיו...
אולי ניצב, על איזה כוכב.

לא שחקן, רק אור לבן.